זה יום ההולדת הכי מגעיל שהיה לי אי פעם.
גיל 18 מסריח וחסר רגש!
אני שונאת ימי הולדת, ואני שונאת שכולם מלקקים לך כל היום
וצובטים לך את הלחיים ומחמיאים לך על כמה שאתה גדול.
אני פשוט שונאת ימי הולדת!!!
העצב בי הורג אותי. קורע לי את הלב, מותח אותו ומשחק בו כאילו
הוא פלסטלינה. אני לא יכולה להפסיק לבכות. אפילו שהוא פה,
איתי, מחבק אותי חזק חזק.
"איך זה שהם כל כך חסרי רגש?! למה?!"
צועקת. נקרעת.

האהבה שהייתה לי איתו בבוקר הייתה מתוקה. בלי מתנות ומחמאות
מזוייפות ופרצופים שגורמים לך לרצות לברוח.
רק הוא.
הוא הרגיע אותי, אמר לי שסבתא רבא הולכת למקום יפה, שאולי היא
תפגוש את אבא שלו גם. שאולי הם יהפכו חברים אפילו...
וכל אותו יום. כל דקה. הוא טרח להזכיר לי שהוא אוהב אותי, שאין
לי ממה לרצות לברוח, שהכל ישתנה גם ככה עוד מעט.
כשאני אהיה בצבא.
אבל בעצם... מה הוא יודע עליהם. הם לא גידלו אותו. הוא לא נתנו
לו הרגשה כאילו אתה בן אדם ללא חשיבות, כאילו אתה לא עצמאי,
כאילו אתה לא מעריך את החיים שלך מספיק.
הם רק מתלוננים, ומתלוננים ומתלוננים.
אוף!
תשתקו כבר!

וככה זה ימי הולדת. והשנה זה היה הכי מגעיל וצבוע שהיה.
והיו לי הרבה יותר דמעות מחיוכים הפעם.
ואחרי שמקבלים את המתנות, את כבר עברת את היומהולדת, אפשר
לגרום לך להיות עצובה, אפשר לגרום לך לבכות, אפשר אפילו...
לגרום לך לחשוב על מוות.

"אולי סבתא רבא תמות ביום שאני נולדתי, אולי אני אמות ביום
שנולדתי, אולי נמות שנינו יחד בכלל..." חשבתי.
מה שלא יקרה, היא תמות אחרי שיבה טובה, אני אמות כי יש לי סכין
חדה ביד. סכין שגורמת לי לרצות לחתוך הכל!
ורידים, עור, וכל דבר שעומד לי כרגע מול העיניים ולדמם על
הכככל, פשוט להשפריץ לי את כל הדם, לצחוק כמו איזה פסיכית.
                        כדי שיכאב גם להם.
נמאס לי להיות זאת שבסדר, זאת שלא כועסת או מתעצבנת, נמאס לי
לפעמים להעריך את ההורים שלי כשלא מגיע להם בכלל את זה.
נמאס לי לתת להם את ההרגשה שלא כואב לי!

היה צריך להיות כל כך שמח היום. כי ערן איתי.
אבל היה כל כך עצוב.
ואני לא יכולה למות. לא,לא יכולה להשאיר אותו כאן עם המפלצות
האלה.
אסור לי לאבד את התקווה בשביל שנינו.
אני יודעת שהאהבה שלנו מספיק חזקה.
לא משנה מה אחרים חושבים.

רק נמאס לי לבכות, ונמאס לי מהיום-הולדת המזדיין הזה.
אני רק רוצה לחזור לשגרה.

לפני המוות,פתאום הכל נהיה ורוד, לא?!
קוראים כמה פרקים בתהילים, נשכבים על המיטה, פושטים את החולצה,
את הסכין שקיבלת ליום הולדת אוחזים ביד ימין.
ורק הלהב. מלטפת מדגדגת מעבירה צמרמורות. רכות שכזאת.
זאת רק נוצה, פרווה כה נעימה...
פתאום! את נזכרת במה שאבא אמר, שהוא מגעיל וביישן וכלומניק אחד
ושהוא ואמא בכלל לא אוהבים אותו ושאין בו כלום.
ושאם נתחתן נהייה עניים.
ואפילו שאמא אמרה שיש מצב שאני אמות אלמנה.
למה הם מדברים ככה?!
תוך מאית שניה היד השמאלית מתכווצת לאגרוף, הימנית חורטת בה את
הסכין, הלהב חוזרת שוב ושוב ברצף מהיר קורעת את העור שוב ושוב
ושוב ושוב!!!
עד שכבר שקט...
אין יותר דם.
זהו. נרגעתי. אפילו החיוך שעל הפרצוף שלי נמרח טבעי.
והדם?!
הדם זורם... נשטף לי על המצעים הפרחוניים ועל הבטן והכל אדום.
אני מחייכת. אני יודעת שיכאב להם עכשיו. ולי בכלל לא כואב.
אני עולה למעלה... לחכות  לסבתא רבא.