הכל סגר מעלי. הכוכבים החלו להתקרב והארץ הלכה וגבהה
האנשים הצטמקו ומהצדדים לחץ. לחץ.
קירות שסוגרים. ואני עוצמת את העיניים.
משתדלת להעלם בין כל ההמון, אל תוך העשן.
עוד מעט אשקע.

והדברים התגלגלו...
כמו כדור. כדור מזערי שנופל במכה גדולה לתוך דלי מים,
ומתיז החוצה מטר של טיפות קרירות
ששוטפות את פנינו במיי המציאות המכאיבה.
כמו עשבים שוטים. שנעקרו מתוך האדמה
ומותירים אחריהם עשרות בקעים קטנטנים ויבשים.
כמו אדם. אדם פשוט שמתהלך ללא מטרה, ללא טעם.
תוהה לו בדרכים ומסתבך במחשבות.
כך שקעתי. שקעתי באיטיות לתוך האינסוף.
לא רואה כלום, לא מודעת.
אך יחד עם זאת מרגישה הכל, בלי לרצות.
מטר קריר ונוקשה של מציאות.
יובש שבוקע חורים בתוכי.
ואותו אדם נטול שמחת-חיים שעיני מביטה בו מהצד,
רגע לפני שאשקע לקרקעית
הוא עוקר את העשב השוטה
ומקפיץ את אותו כדור מזערי הלוך ושוב.

ואני שוקעת. שוקעת באיטיות לתוך האינסוף
הכוכבים כבר למטה והארץ גבוהה.
האנשים התגלגלו...
כמו כדור. כדור מזערי שנופל במכה גדולה לתוך דלי מים
ומתיז החוצה מטר של טיפות קרירות
ששוטפות את פנינו במיי המציאות המכאיבה.