בשבילי החיים אנו מסתעפים.
אל ילדותינו אנחנו מגיעים, מקימים משפחה
חיים חיי שלווה עד שהנורא מכל קוטע את הנשימה
נשימת חיים שלמים בחובה אוגרת זכרונות משפחתיים
חיים נושמים ולרגע לא עוצרים במטרה להספיק הכל לפני שיגיע הרגע
ויקח עימו הכל
בשבילי החיים מתקדמים אט אט פוסעים
מתפקחים, נופלים, אבל תמיד תמיד עומדים
בנשימה חקוקה בעצב גבולי המעורבל בשמת חיים
אנו מקבלים את המוות נוחת לנו בפנים
מוות מילה מאוד קשה מאין מחנק שקשה לבטא אותה
להרגיש שחיים שלמים יסתיימו
ולנו נותר הריק שנשאר
לבקר מצבה ללא רגשות, ללא תחושות,
לעמוד קפואים ומבולבלים
קיפאון שאופף אותנו, הקפיא את הדמעות ואיתם את הרגעים
והזכרונות
מבקשים עוד רגע, עוד מגע, אבל היקר לנו בעולם הבא
בראש מורם מסתכל עלינו מאיזשהו מקום ומבציר בנו להמשיך לחלום.