(שוב שישי בערב... אתה יודע מה היה. וכמה אני פחדנית. אוי כמה
אני פחדנית אהובי... )
שקט חושבת.. שלכולנו מגיעה אהבה ועושה לי פרצופים כועסים
כשאני בוכה.
היא לא מאמינה שמגיעות לי רק דמעות.
והאמת זה סתם.
אני לא מעריכה אותה. בטח לא כשהיא צועקת.
חוסר צדק משווע!
אני צוחקת, כזאת ילדה קטנה.
אנחנו נותנות לדממה לטבוע.
והיא מחבקת אותי, "גם לך מגיעה אהבה" היא לוחשת, בלי שאני בכלל
אשמע.
היה לי גבר והוא בגד בי... האמת לא ממש בי. יותר בעצמו.
אני עדיין איתו. "לפעמים קצת טיפשה" היא אומרת.
אני מחייכת, געגועים.
אני אוהבת אותו, כל-כך..
תלותית לפעמים.
סלחנית משהו.
לעולם לא שוכחת.
נעה על גלי ניגון מזויף.
"הוא באמת אוהב אותך?" היא שואלת.
ואני עונה לה בשקט ש- "לא."
כי... הוא לא יכול, כי אותי אי אפשר לאהוב
כי היא מכירה אותי ואני מפלצת פחדנית.
פחדנית עם עיניים רושפות.
מתכרבלת בחיבוק שלה ונאנחת. ושקט שלי זוהרת בורוד.
"את לא יודעת להיות מאושרת." היא אומרת
ואני מהנהנת בשתיקה.
וכשהוא רחוק.
הלב לוחץ.
וכשהוא קרוב היא על סף פיצוץ, היא לא מאמינה בחלומות שלי.
היא לא מאמינה שאני והוא נחזיק.
היא לא מאמינה כשהוא מחבק אותי.
היא נותנת בי חיוך עצוב-מאוכזב ומתהפכת לצד השני של הכרים.
וכל לילה...
לפני שאני עוצמת עיניים,
אני אומרת לה שיהיה בסדר.
"אלוהים שומר עלינו."
והיא עונה- "כן, כן... שמענו על האלוהים שלך כבר מספיק
סיפורים."
וכשאני נרדמת. זה עצוב כי אין ברירה
והפעימות השקטות של המציאות אוכלות אותי.
"לכל דבר יש סוף." היא מסבירה ומלטפת לי בעדינות את השיער.
"אין!" אני צועקת לה.
מחכה לרגע.. שהיא תבין כבר, שאני אבין כבר... שאפשר לסמוך
עליו. עלי.
עלינו.
ושהכל פתאום... ייהפך מציאותי.
7.11.03
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.