[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה רובין
/
שטיח של עננים

לרגע ריחפתי. הריחוף עשה בי שמות. קנה אותי בהנחה חסרת תקדים,
במבצע אחד פלוס אחד, קח אותי פעם אחת, קבל אותי מתי שתרצה.
הבטריה לעולם לא נגמרת. בריחופי ראיתי את מה שלא העזתי לראות
קודם, ניצב מולי איתן בית החולים שלה. והיא עונדת יהלומים,
מטפחת ציפורניים אדומות, מעטרת אותן בסיגריה בין האצבעות.
לא בטחתי בחלום, שהרי כיצד אפשר לחלום עליה פעם אחר פעם, לרחף
בינה לבין החיים כאן על הקרקעית.                  
מוזיקה ענוגה ליטפה את הלילה, נזכרתי איך בפילדלפיה היא קנתה
לי ארבע סוכריות באריזה אחת, אחר כך סטרה לי כי לא מצצתי,
שברתי אותן בין שיניי. "בגלל דברים כאלה לא תהיי יפה כשתגדלי".
היא צעקה.
ידעתי היכן אמצא אותה, גם בתוך הריחוף ידעתי, אמצא אותה במשרד
המבהיק שלה, קומה ג', מעל לקומת האשפוז הכפוי, מקשיבה
ל"Natural woman", אלה פיטצג'רלד שלה.
הרגליים הארוכות שלה שלובות זו על זו בעוד היא מקנחת את אפה
במפית בד ומורחת מחדש אודם. זה הקור הנורא הזה בלילות שעושה
אותה חולה, היא תאמר, ואז תחליף תנוחה ותזמזם עם השיר,
"looking out on the morning rain, i used to feel so
uninspired".
מתוך הריחוף קצתי. היא לא כאן בחדר. אני מסתכלת על הספרים על
המדף ורוצה לדפדף ולהיכנס פנימה, אבל אין כוח. הכוח הוא במשחק
האצבעות, המקשקשות נגינה על שולחן הלילה שלי. אני מדליקה
סיגריה, ממש כמוה גם אני נדלקת מהר, חסרת סבלנות שכמותי. אני
מנסה לשזור את הסיפור כמו שטיח ארוג היטב, לחבר אותו חוט אחר
חוט עד שתיווצר דוגמה משכנעת, אבל כלום, ריק. היא משתלטת עליי
לרגעים ואז נעלמת והסוף פתוח, ואין דרך למחוק ולתקן.
אפשר לומר שכפי שיצרה אותי, פילחה רגליה כדי שאחיה בעולם הזה,
כך אני יצרתי אותה מחדש. מעולם לא קראתי לה "אמא", היא הייתה
כוכבת של כינויים אחרים, בריג'יט בארדו של העיר, מרילין מונרו
מקומית. אישה יפה, פניה צבועות באלגנטיות, שערה מסורק הצידה,
תלתלים רחבים בצבע חיטה של קיץ, עיניים שמעולם לא נגלו, חבויות
תחת משקפי השמש שלה, או גנוזות מתחת לכובע שחור, אדום, ירוק.
תלוי במצב הרוח ובחליפת החצאית שלבשה.
בכל זאת הייתי בתה, והיא ידעה לקרוא לי כך. "זאת הבת שלי, ילדה
חולמנית לחלוטין", הייתה אומרת. כן, הייתי ילדת עננים.
כבר מגיל צעיר היא ידעה להקניט אותי. "אם תדחפי את הראש שלך
עמוק יותר לתוך הספר, תוכלי להיות איזו דמות שתרצי", הייתה
מצחקקת מעל ראשי. "אני יודעת שזה לא יעזור, אבל האם תועילי שלא
ללכלך את נעלי הלק שלך? ילדות קטנות צריכות לשמור על עצמן
נקיות, תמיד נקיות", סיננה בין שיניה בכל יום, כשחזרתי מבית
הספר.
הייתי מטפסת במדרגות אל המשרד שלה, עוברת בין החדרים בהם נחו
אנשים שהמציאות הכבידה עליהם ושרפה אותם חיים, אחד היה שר בקול
גדול שירים של מלחמה, אחר ליקק קירות וקרא להם גלידת מנטה.
בחורה רזה מדי חשבה שהיא בטוקיו, קדה קידה לכל אדם שהתקרב
אליה. אחרת ברחה בצעקות אל תוך החדר, "הוא הולך לירות בי,
באנג, באנג, הוא הולך לירות בי". היו שם ילדי עננים כמוני,
כאלה שראו בעיניהם ציורים של מציאות אחרת, התבגרו להישאר דמות
בתוך הציור. תמיד הזהירה אותי, "אם תמשיכי לחלום ככה...". ואז
שתקה.
בעיני הילדה שהייתי, היא הייתה במקום הלא נכון, בעבודה הלא
נכונה. לא אחות רחומה שתלטף, תלחש לאותה בחורה מפוחדת מילים
שירגיעו, "אף אחד לא הולך לירות בך, יקירה", ואז לקחת את ידה
ולחמם, כדי שלא תפחד יותר. לא, היא הייתה הדוקטור האכזר,
"להזריק", היא הייתה צועקת, "להזריק כדי להשתיק".
אני זוכרת היטב את הדירה. קירות ארגמן עץ כהה, עיתוני אופנה
שוכבים בערמות ליד הפטפון שניגן לה כל הזמן שירים על נשיות.
ספות העור החלקלקות שאסור היה להניח עליהן רגליים, אפילו לא
רכות, נקיות של אחרי מקלחת, כוסות זכוכית גבוהות בארון זכוכית
גבוה ליד מדפי זכוכית חדים במטבח. בקיץ, בקיץ הייתה מגיפה את
הוילונות כדי שיהיה חשוך, כדי שלא תיכנס קרן אחת של שמש, "עדיף
ככה", היא הייתה אומרת. אסור היה להתווכח.
רק החורף היה מביא פתיחה חדשה של חלונות. הגשם היה יורד קרוב
כל כך לאף. "תכניסי את הראש מיד!" הייתה מצווה, ואני, אני עושה
מה שהיא אומרת, רק ממשיכה להסתכל על הגשם, להריח אותו, בלי
לגלות לה. בסוד.
לפעמים היינו נוסעות. כנס פסיכיאטריה בלונדון או מינכן, הייתה
לוקחת אותי איתה. "תראי עולם, ילדה, תראי עולם".
העולם שראיתי היה מעונן, מחניק, מהיר. נסיעות ברכבות ובמטוסים,
מכוניות שנשכרו רק בשבילה, פה מעיל פרווה עושה לה חם, שם
ביקיני בבריכת השחיה של המלון. גברים הרבו להסתובב סביבה בשפות
אחרות. היא ידעה לדבר איתם בשפה שגרמה להם ליפול על הברכיים.
בלילות הייתי שומעת כיצד היא גונחת מתחת לשפם צרפתי או עניבה
גרמנית, מותחת גופה כדי שתוכל לנוע בקצב שלו. הוא מזג לה יין
והיא שרה לו את השירים שלה. לזה היא קראה אהבה.
את אבי לא אהבה, זה בטוח, נטשה אותו עוד לפני שידעה שהיא נושאת
בבטנה את המכשול הגדול של חייה, ילדת עננים אחת חולמנית מדי.
באחת הנסיעות החליטה על מעשה. "החינוך הכי טוב הוא כאן", אמרה
לי, "לכן את נשארת פה, תלמדי בפנימיית בנות, כמו הנסיכות של
העולם הזה". נסיכה מעולם לא ביקשתי להיות,  הנסיכות של העולם
הזה לא היו מוכרות לי, בדמיוני חיו להן נסיכות מעולם אחר,
מכוסות שכבות של כסף טהור, מדברות בשפה שמובנת רק להן, הן היו
מרוחקות ממני, יושבות על קרחון מרוחק בלב ים, היד שלי, שביקשה
להושיט ולגעת בהן, הוחזרה למקומה בשוק חשמלי, אסור, כי הרי הן
נסיכות, ומה את? מה את? את סתם ילדה קטנה ומוזרה.
נשארתי שם. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי רחוקה ממנה. הבושם
שלה, הבושם המתוק, התמוגג מהאוויר מסביבי ונעלם. את השפתיים
האדומות שלה, הכל כך אכזריות, ראיתי רק בחלומות בלילה. בתוך
מיטה אפורה לבנה חלמתי אותה. זו הייתה הפעם הראשונה שריחפתי
מעליה, שהעזתי להיות ילדת עננים אמיתית.
הבדידות הקלה עליי, בארץ זרה, שפה שאיני מדברת בטבעיות, ביקשתי
לעצמי זמן לבד. היא לא הייתה כאן לבחון כל תנועה, מדי פעם שלחה
איגרת ובה סיפרה שהיא עסוקה בבית החולים ושהיא מבקשת שאהיה
ילדה טובה ולא אבייש אותה.
שש שנים עברו עליי בארץ קרה מדי. שש שנים של חלומות מוזרים,
תמונות שבאו והלכו, אנשים שהתקרבו אך התרחקו לאחר זמן קצר.
לחישות אל תוך הלילה, רומנטיקה של סרטים, ספרים שצפתי בתוכם
כאילו הייתי חלק מהשורות הכתובות בקסם נפלא, נשיקות ראשונות,
טעימה של גוף צעיר, של חום, קיפאון והלם ואז התאוששות. היו גם
צעיפים שחיממו צוואר מקורר, שוקולד משובח ולגימה ראשונה מיין,
היסטוריה ואמנות ושפות חדשות לדבר, ניסוחי שאלות מדוייקים
ותשובות נכונות, שירים שנכתבו למגרות קטנות. היו שדיים שהפכו
עגלגלים ומבט בוגר יותר. היו חיוכים, רגעי בכי, דמעות שנזלו אל
תוך כרית מטופשת, צלילים שחדרו ונשארו. היו מזוודות וחדרים
צבעוניים, היו דיקנס, וולף וברונטה, היו שחורים ולבנים,
משוגעים ורגילים. היו חיים של ממש.
איגרות ממנה הגיעו בקצב איטי יותר ויותר ככל שעברו השנים. היא
הלכה ונעלמה ממציאות חיי, הפכה לשורה בספר, לחוט דקיק, אחד
מחוטים רבים שהרכיבו את הסיפור שלי.
אחרי שש שנים מצאתי אותה באותו המקום. מבוגרת יותר, על פניה
קמטים שצצו עם הזמן, השיער המתולתל הפך דהוי, הרגליים בחליפת
החצאית נראו עייפות. רק המבט נותר אותו מבט, היא הביטה בי,
"כבר לא ילדה קטנה", אמרה ונאטמה. הדליקה סיגריה ולגמה מכוס
הזכוכית. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה רציתי לפתוח את הפה
מולה, להגיב, לצעוק, להיות אכזרית אבל שתקתי. העדפתי לרחף כמו
תמיד, אמרתי לה שלכאן אני לא חוזרת, זהו רק ביקור קצר בדרך
למקום אחר. "ולאן את חושבת שאת הולכת?" היא שאלה באדישות. לא
עניתי. השאלה הזו עדיין חגה לה מעל ראשי, ציפור טרף מחכה
לעכברוש שיצוץ על פני האדמה כדי להזין עצמה בבשרו.
"את לא הולכת לשום מקום", היא קמה ממקומה ונעמדה קרוב אליי,
פניה בתוך פניי, ריח הבושם שוב חדר אל תוך אפי, מילא את החדרים
בגופי, עד שהעלה בי בחילה.
"את נשארת כאן. בחורה כמוך לא יודעת להתמודד עם העולם הגדול.
אנשים שקטים צריכים לסמוך על אנשים עם כוח, אנשים כמוך צריכים
לתת לאנשים אחרים לנהל עבורם את העסק", הכריזה, עיניה כמו שני
עפרונות מחודדים, חדרו אל תוך עיניי. רציתי להגיד לה שלא אתן,
אבל לא יכולתי, שוב מצאתי עצמי מרחפת מולה, חצי כאן וחצי במקום
אחר.
בכל זאת עזבתי. בבריחה. התנתקות חד פעמית. לתמיד. ארזתי את מה
שפרקתי כמה ימים קודם לכן בשובי, יצאתי מפתח הדירה החשוכה שלה,
לא שלי, שלה,  עזבתי אותה הכי מהר שיכולתי, נסעתי הכי רחוק
שאפשר. לאט לאט היא נמחקה, נעלמה מהיומיום שלי, הבושם שלה שוב
לא היה מוכר. ידעתי שהיא ממשיכה לחיות לה, בדירה עם הוילונות
המוגפים, משם למשרד שלה בקומה ג' של בית החולים הפסיכיאטרי,
משם ללונדון, רומא, ניו יורק, וחזרה. ידעתי שהיא מסתובבת,
בחדרי שינה של גברים זרים היא נותנת עצמה, מתמסרת למה שהיא
מכנה אהבה, ידעתי וסירבתי לתת לה לחדור שוב לתוך חיי.
חוטי הסיפור שלי נשזרים זה בזה, השטיח נארג והושלם. אני מבינה
עכשיו, כבר אין צורך לרחף.
כאן, בדירה משלי אני כותבת עליה, סוגרת אותה רישמית עם חתימה
בדיו אדום- "התיק סגור". הרקמה מושלמת, דוגמאות וצורות
צבעוניות או חסרות צבע, משתלבות זו בזו בקצב מושלם. מולי ערמת
הספרים מחכה, עוד חלום קטן, עוד ריחוף בעולם אחר, עוד פגישה
קצרה עם נסיכה ונסיך. סיפור טראגי. קמצוץ של רומנטיקה. you
make me feel like a natural women, היא אומרת לנסיך רגע לפני
שהוא לוחץ על ההדק. באנג באנג והוא יורה בה. נסיכה על קרחון
מוטלת. ללא רוח חיים. היא סיימה את תפקידה המכובד. ילדה עננים
מתקרבת, נושקת לה במותה נשיקה אחרונה.
הסיפור מסתיים עם בריג'יט בארדו, עם מרילין מונרו והזוהר,
האודם הנכון, המנהגים הנכונים, השמפניה הנכונה על השולחן,
סוכריות שמוצצים ולא שוברים בין השיניים, גשם שאסור שיטפטף על
הפנים ודירה חשוכה בקיץ, רק שלא תיכנס קצת שמש להאיר. הרי
מעולם לא קראתי לה אמא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רבין לא נרצח
הוא רק נח וברגע
שקופטש יחזור
לארץ, הכל יהיה
בסדר!




טוביה צפיר,
בערב הוקרה
מיוחד לאלי
ומריאנו,
במועדון הכליף
בשכם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/11/03 21:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה