שוב פעם,
אני מוצאת את עצמי בשער בית העלמין הקודר בדרך לביקור השנתי
שלי בקברך, לפעמים נראה לי כאילו גם אם מחוץ לבית הקברות יהיה
יום אביבי ופורח תמיד בפנים יהיה סתיו מדכא כזה והכל יהיה
בגווני חום וצהוב יבש כזה, כאילו הכל בפנים מת, גם הפרחים
והפחים ואפילו השביל בדרך אליך מת...
כולנו נאספים בשער, חלקנו מחוייכים כי הרי אין סיבה להיות
עצובים, עבר הרבה זמן, אנו כבר בקושי זוכרים, חלקנו אפילו לא
זכו לראות אותך, ואלה שכן כבר זקנים ואינם זוכרים רבות... הרי
עבר כבר הרבה זמן... הביקור הזה תמיד מזכיר לי איך הזמן עובר
מהר, דורות עוברים, אנשים הולכים לעולמם, בוכים עליהם ולבסוף
הם נשכחים ואחרי חמישים שנה כבר לא זוכרים אם הם סבא רבא או אח
של סבא של סבא...
אנחנו מתחילים לצעוד בשביל העפר, ואני שמה לב שמשפצים בבית
הקברות, "באמת הגיע הזמן" אומרים כולם, ואני חושבת לעצמי שאין
צורך...
אנחנו עוברים בין הקברים שכל שנה ושנה מתחילים להיות צפופים
וצפופים יותר... מסתכלת על השמות... אמא ודודתי מציינות כמה
פעמים "אוי הנה הקבר של זה... נו זה שהיה הבן של החלבן" או
"וואו הנה בן כיתתי, איזה יפה הוא היה,זה היה פשוט אסון כשהוא
נהרג..."
וכל המחשבות על התאונות הנוראיות האלו שקורות רק בסרטים קרו כל
כך קרוב אליי מדכאות אותי... אני נזכרת בכמה מקרים פרטיים של
יקרים לי שמתו.
אנחנו מגיעים לקבר הצבעוני שלך שסבתא טורחת לטפח אותו כל שבוע
ולהעניק לו את מלוא תשומת הלב, איזה דיכאון, אין לה אותך...
מה שנותר לה עכשיו זה מלבן אבן קרה עם מספר אותיות עליו...
איך המצבה הזאת יכולה להחליף אותך? זה ממש לא מובן לי...
כולם נעמדים סביב סביב, חלק מהאנשים אני אפילו לא מכירה כי
המשפחה קצת מאבדת קשרים עם הזמן, כמה תפילות נאמרות, אל מלא
רחמים ואותיות נשמה, א-ו-ר-י, איזה שם מקסים אני חושבת לי!
אני מדליקה נר נשמה ובליבי מדברת איתך קצת אני יודעת שאתה
מקשיב... רק חבל שאתה לא יכול לענות... מספרת לך מה עובר עליי
איך בבית-ספר, חברים, וכמובן חוזרת שוב ושוב על כך שאני אוהבת
אותך, אני באמת אוהבת אותך אל תשכח את זה...
לאחר הטקס הקצר והלא רשמי כולנו עומדים כמה דקות של דממה
ופתאום סבתא מזכירה איך הזמן עובר ואיך חבל שאתה לא רואה איך
גדלנו, ושהיית כל כך שמח להיות איתנו... מספרים כמה סיפורים
מצחיקים עליך ועל ההרגלים המגונים שלך כדי לעודד את מצב הרוח
הירוד, כמובן לא שוכחים לצחוק על כך שאתה קבור ליד איש ששנאת
כל כך ולא דיברת איתו עד סוף ימיך ובטח עכשיו אתה סובל את
הדיבורים המעצבנים שלו, כולם מגחכים וממשיכים בסיור בבית
הקברות.
אני ממשיכה לעמוד ליד קברך מספר רגעים מתבוננת עליו וממשיכה
ללכת...
כך זה כל שנה... אני כל כך מקווה שהמסורת הזו לא תיעלם כמו
השאר... זה חשוב לי לזכור אותך ולחלוק לך כבוד לפחות את הפעם
הזו בשנה... בבקשה אל תיעלם לי...