כמה אדם יכול להיות מאושר בלי סיבה?

וואלה החלטתי עם עצמי, שאם אני יכול להיות בדיכאון, עצוב,
כועס, פגוע.
ולעזוב קשרים בלי סיבה ולהפרד מכולן בלי סיבה ולהרגיש חרא על
זה שאני לבד בלי סיבה.

אז שאני אהיה מאושר לחלוטין בלי סיבה, למה לאושר שלנו חייבת
להיות תמיד סיבה, האושר תמיד נמדד באמות מידה שונות של כיף,
הנאה וכל זה. אני חושב שהעצב צריך להיות נמדד לפי האירועים
שלנו ככה הוא יהיה רק קצת כל פעם ולא ישרור תקופות של חודשים
ואפילו שנים.
האושר שלנו הוא מה שחשוב לא?

אנחנו רודפים את האושר כאילו זה איזה גורם חיצוני, וואלה תכלס
האושר שלנו בפנים ואנחנו מחליטים שהאושר שלנו ימדד לפי אמות
מידה של סטנדרטים שלנו, של משמעויות שלנו ושל הנורמה החברתית.
לדוגמא: אם שתית 3 בירות אז אני שמח כי האלכוהול עשה לי טוב.
אם יש לי זוגיות והיא בסדר והכל הולך טוב אז אני אהיה מאושר.

ועצב, עצב אנחנו זורקים כאילו היה מים או אוויר לנשימה. הכל
מדכא אותנו לא חשוב מה ולפעמים אנחנו בדיכאון, סתם בלי סיבה
אנחנו עצמנו לא יודעים למה.
ואנחנו בכל זאת מחליטים שאותו עצב שאנחנו יצרנו בלי סיבה,
ישרור חודשים על גבי חודשים ידכא כל יצר שמחה שיש לנו כאנשים.

אני מחליט שאני מאושר ולא בגלל שיש לי חברה, כי שלי החליטה
ברוב טיפשותה לעזוב את הקשר.

ולא בגלל שיש לי מלא כסף, כחייל אין לי גרוש על התחת.
אלא כי אני רוצה להיות.
כי אני מחליט כי "ככה" אני רוצה לחיות באושר.
והאושר הזה ברגע ההחלטה, קיים ונמצא. ואותו דיכאון שהיה על
סיבות מטומטמות לחלוטין נמוג. כן כמו בפרסומת של הסידן.

אני לא אתן לעצב שלי כוח ואהיה הקורבן החסר רחמים שלו.
כי העצב שלי לא משרת דבר.
למעשה האושר שלי הוא דרך החיים שלי.
השקט שלי, והראש הצלול והאופטימי שלי ימשיך הלאה.
שהיצר השחקני-דרמתי-מצחיק שלי יצוף לו לפני השטח שנקראים
"אורי".

אני אוהב את עצמי, את החיים, את ההווה כמו שהוא. וזה לא עוד
רגע נדיר שבא לכמה שניות של אושר על מה שיש.
אלא זו דרך חיים שגיליתי מזמן וזנחתי לשווא, אך לא עוד חזרתי
עם האנרגיות המטורפות שלי לחיים.
לא עוד להיות רדום, חולה, מדוכא ובודד...
מי שהחליט שאני לא טוב בחייו, זה עיניין שלו.
ומי שמכיר אותי יודע שההפסד כולו של אלה שלא מעריכים אותי כמה
שאני.