מה קרה פתאום, שפני העולם נעלמו כך סתם?
בלי התראה, צנחו כוכבי השמיים איתם,
הרימו רגליים וברחו! בכלל לא שאלו למה... פשוט הסתלקו בלי
לומר מילה.
פי פעור, עיניי מיואשות, ופניי שמוטות.
האם באמת יש באמת טעם מתקתק-תפל לכל זה?
כאשר שואלים אותי שאלה מכשילה, אני גמור, אבל כשאני צלול אז
הכל ברור,
האם זה מראה על זן חדש של אופי? או ששוב משלה את עצמי בערימה
של שטויות?
הכוח קטן, והפחד גדול, מתגמדים לאור האנשים הצוחקים, אנשי
הכל-יכול כביכול, המעיזים ותופקים
את הצד הצולע.
האם לזה התדרדרנו? להשלכות כאב וצער? שבו אדם יכול לחוות אבל
לא להיות? האם זהו סופו
של העידן החדש? האם הניסיון האחרון נכשל? האם כל הכאב חדל?
אולי יום אחד נוסף, שבו נוכל
כולנו להתאחד, להיות מיוחדים, להיות ברורים וכנים, להפסיק לשים
מסכות על הפנים,
לצאת נקיים ולשבת שלווים; יגיע יום זה כאשר כולנו נחדול להיות
עצמנו, שוב להיות מזוייפם.
המסקנה שעולה מכך, שגם האדם הכי אמיתי בעולם מזוייף, לא נוכל
אף פעם להיות אמיתיים
כנים, טובים, ונבונים, כולנו נרד למטה ונזעק: במה טעינו? במה
חטאנו? או מה עשינו?
כל יום שעובר, הקנאה גוברת. תחושת הרעב לתשומת לב גוברת,
גוויות מתחדשות, אנשים
מתמוטטים, אחרים שוחים בדם ירוק שאינו נגמר, והאם זאת החברה
המיועדת לנו? חברה
בעלת המראות החד-צדדיות, ששולטת בכל אחד ואחת מאיתנו,
מראה של רוע, שנאה וכוח,
מראה, של נבונות, חוכמה ודעת,
או שמא... זאת מראת המציאות? |