הוא נראה טוב בתמונה ונשמע עוד יותר טוב בטלפון, ככה גם אמרתי
לו, אבל כבר קבעתי עם יעל לעוד פחות מחצי שעה ועד כמה שאני
גומר מהר ידעתי שזה לא יספיק. ניסתי לדחות את היציאה עם עדי,
היא התעקשה לשמוע למה אני דוחה עד שהיא התעצבנה וביטלה.
נכנסתי מהר להתקלח, בגדים לא החלפתי כי אחרי שלובשים אותם יום
שלם אתה מתחיל לחשוב שאיתם אתה נראה הכי טוב בעולם, תחתונים
החלפתי לאלה היפות שלקחתי ממישהו ברגע של שטות בטירונות.
כשהגעתי ל'חשמונאים' - 'ביאליק' ציפיתי להתרגשות הזאת שהייתה
לי הפעם הראשונה והלכה ודעכה מפעם לפעם, אבל לא. בשיא האדישות
פתחתי את הדלת והתיישבתי, שלחתי חיוך והוא בתמורה מבט בוחן,
מבט שאני שומר לאח"כ שהוא נוהג ולא קולט... אחרי הכל זה לא הכי
מנומס.
בדרך התפללתי שהרמזורים יתחלפו כבר, שימצא כבר מקום חשוך מספיק
כי באמת שלא היה לי על מה לדבר איתו... כרגיל.
כשיצאנו למושב האחורי אדם התקשר התקשר, תזמון מצויין, עניתי,
הוא החבר הבן הראשון שיש לי וגם ככה המצב איתו מספיק מבלבל,
לפחות מבחינתי.
נכנסו אחרי ששיחקתי קצת עם הפלאפון ליד הדלת הפתוחה, הכל היה
כרגיל, חוץ מזה שלאורך כל הקטע לא יכלתי להוציא מהראש את
יונתן. חשבתי על הנשיקות הרטובות שלו, כמה הם הגעילו אותי, כמה
בעצם זאת הייתה הסיבה שנפרדתי ממנו. בטח שזה לא מה שאמרתי
לו...
אני גמרתי קודם, המשכתי בחיוך מזוייף כשהמחשבות שלי בכלל בלונה
פארק ממול. גם הוא גמר.
ישבנו מאחורה בוהים באוויר, הוא ניסה לדובב אותי ואני רק
חיכיתי שיבקש לעבור שוב קדימה, הוא ניסה לגעת שוב - "זה לא
משהו אישי, אני תמיד שותק". חיוך. אז הוא לא יודע שאתמול
דיברתי עם שי לפחות שעה בטלפון...
כשהוא ביקש לעבור קדימה, לא יכלתי לשלוט ב"כן" שיצא נלהב מידי
אני חושב. בדרך רק רציתי לצאת כבר, לחזור לאדם, להגיע הביתה
ולצחצח שיניים, והנסיעה באמת עברה מהר, הרבה ירוקים.
נפרדנו בלחיצת יד, למדתי שככה נפרדים, לפחות ככה נפרדו ממני
תמיד וכשראיתי שהוא לא שולח יד אני שלחתי אחת ויצאתי, בחיוך
כרגיל.
התקשרתי לאדם שיר, שיראה, הוא אמר שהוא יתקשר אלי חזרה תיכף
אבל החזקתי את הטלפון צמוד לטלפון גם אחרי שהוא ניתק, מדבר
לשפופרת ריקה.
מיכל עברה עם הגולף שלה, כשראיתי אותה ישר חייכתי, חיוך אמיתי,
התקשרתי אליה למרות שידעתי שהיא לא תענה כי היא נוהגת ונתקתי
בחיוך. ככה זה עם אהבות ראשונות...
כשעברתי דרך השדרה ראיתי כמה בני 12 אולי לבושים כמו שהאנשים
בדורי ('דורי' אני אומר...) לא היו מעיזים ללבוש, דור הולך
ומתקלקל חשבתי... לאן הגענו.
עברתי ליד שלומיס' איפה שהכלבה השחורה תמיד יושבת על הגדר,
לפחות ישבה לפני שהתגייסתי. כבר המון זמן לא עברתי שם. היא בכל
מקרה הייתה שם, התיישבתי לידה, וגם היא התיישבה, ראש בין
הרגליים, עצמה את העיניים ונהנתה מכל ליטוף, הדמעות סוף סוף
השתחררו.
-"בדמעה ההיא הרותחת"- |
