ירח סגלגל מטיל אורו הענו על מחטי האורן, מנסה להבליח אל האדמה
הקרה. נשיקות חמימות מוטלות על עשב רטוב מגשמי הזעף של השקיעה.
מגע יד ביד מתנופף לאיטו ברוח הענוגה, שפתיים צמודות מתחלחלות
אל ביבי שפכין. ארבע רגליים דבוקות נאבקות שלא לשקוע בשלוליות
הבוציות. גופות השיכורים מאהבתם מתגלגלות על מדרכות האספלט.
טיח אפור מתקלף נופל ודואה ברוח, מחפש קיר אחר להתקלף ממנו.
פתאום רעש, התנפצות, של עציץ אולי, והשלווה הקיטש-מלנכולית
שחושיי חווים מופרת. סותם את אזני כדי להמשיך, אבל האיזון
הופר. מוחי מתמקד בהפרעה החוזרת ואני מתחיל להרוס את כל מה
שיפה בעיני. מתחיל עם האישה שלידי. שובר את אפה ומשאיר פס של
דם סמיך על לחייה הימנית, מזכרת נוספת ממני פרט לילד שברחמה.
ממשיך לציורי השמן שלה, קורע הורס חותך ושורף, לא משאיר זכר
לכשרון האדיר של הכלבה. משם אני יוצא החוצה, חמוש בגליל של הבן
דוד המתנחל שלה, מחורר כל זוג על ספסל, מוחק כל ציפור על כל
עמוד חשמל, משתדל להיות בררן אבל לא מצליח. אט אט אני מוצא
עצמי בתוך מסע יריות בכל מה שאני מצליח לכוון עליו. הכלבה
רודפת אחרי עם התרופות שהפסיכיאטר רשם לי, הדם עדיין ניגר על
פניה. אני יודע שבמרשם כתוב לתת לי גלולות של כלום, הוא חושב
שהכל פסיכולוגי. זה עובד בדרך כלל, הגלולות האלו שהן אבקה חסרת
השפעה, אבל אז פתאום קורה שאני שומע משהו שמפריע לשלווה מתקתקה
מסוג כלשהו, ואני מתחרפן. אבל הפעם זה יותר קיצוני. היא כנראה
לא מבינה. אני מוריד לה ארבעה כדורים, שניים בראש ושניים בבטנה
ההרה. דבר אין היא מבינה. מנסה כל כך להגיע למשהו שאין. כמו
כולם. מנסים לעבור את מחסומי התסכול שלי כדי להגיע לאיזה כשרון
שהם חושבים שקיים, איזו חמלה, איזה אדם נהדר, איזה פוטנציאל
גלום שאף פעם לא היה כאן. במקום לעזוב אותי בשקט, שאחפש איזה
מקום בו הקיטש המלנכולי שלי יוכל להתקיים בשלווה, הם רוצים
שאוציא את עצמי, את הדבר הגלום הזה בי, ומה שיוצא זה מטורף
ממוקד חסר מעצורים, מונע משום דבר מתובל בכלום בעצם, באיזה דלת
דופקת, באיזה תריס חורק. הכל בשביל הצ'אנס הזה. או בשביל
הרייטינג. אותו כשרון מוטרף שמוכר המון רק בגלל הטירוף. הכשרון
הוא סתם פוזה מלאכותית, לא שלי אפילו. מה שבאמת שלי הוא הטירוף
הזה, חוסר העכבות והפגיעות המדויקות, הכאב והסבל שביכולתי
לגרום, במילים חדות או בידי. זה מעבר לסתם כוח פיזי, זה טירוף
שמאפשר לך לגרום נזקים בלתי הפיכים. כולם, כולן, כמו זונות של
סאדו מאזו, מבקשים ומבקשות שיחנקו אותן, שיכו אותן, שיחתכו
אותן. כלום הם לא מבינים, לא מבינות. אבל פתאום כשהיא מתה,
שרועה ככה, מדממת עדיין מהצלקת בלחי, פתאום היופי חוזר לפניה.
מסתכל סביב והקיטש המלנכולי חוזר להיות חלק מהאטמוספירה. האדמה
הקרה מחזירה קצת מאורו הסגלגל של הירח. שפתיה הקרירות של
היפיפייה שלי נוגעות - לא נוגעות בעשב הרטוב. אני מתכופף ואוחז
בידה, עדיין חמה בידי. רוח ענוגה מלטפת את ידינו השלובות, ואני
מרים אותה מהאדמה, שזרמי השפכים לא יגעו ברגליה, ומניח את
שפתיי על שפתיה. אני חוזר לביתנו השומם, מניח אותה על מיטתנו.
הסדינים הלבנים מתמלאים אט אט בדם ובדרכי החוצה אני שם לב
לראשונה לכמה שהשקיעה בבית, כמה הדם האדום בולט על הקירות
הנקיים. לכמה שהיפיפייה שלי הייתה כשרונית. כמה אכפת לה
מהשטויות הקטנות וחסרי החשיבות האלה. כמו ילדה קטנה וחמודה.
אני יוצא לבדוק את גוון הירח מהמקום בו נפלה, ומוצא שם את הנשק
הטעון, כמעט ומתפתה, אבל השתקפות הירח במתכת הקרה של הנשק
גורמת לי להתחרט מיד. אני זורק את הנשק ומתיישב. מביט לירח
כשזרמי השפכין של העיר שוטפים את רגליי. כשהאנשים בכחול יגיעו
אבקש רק צוהר קטן לירח, מקום בו יטיל אורו הענו, ינסה להבליח
בין הסורגים ולהגיע לפניי. אולי גם עציץ קטן, שאשקה כל שקיעה.