הוא עומד שם, באוויר הלח, השמש קופחת מעליו והוא מרגיש את
הזיעה מצטברת על חלקי הגולגולת שהשיער כבר התחיל לנשור מהם.
לקטע הזה, של הטקסים, היה לו הכי קשה להתרגל. אבל אחרי ההלוויה
הצבאית הראשונה, כשאתה מדבר על לוחם שנהרג, וההורה השכול עומד
לך מול העיניים, הכל נראה קל יותר. עוד מעט יהיה תורו לנאום,
לדבר אל שש מאות האנשים שעומדים מולו בשלשות, מסודרים לפי
פלוגות, במדי א' מגוהצים, מעלים ומורידים נשקם לכבודו על פי
פקודות הרס"ר. "לפני חמש עשרה שנה, בהיותי בחור צעיר", כך
מתחיל נאומו. נאום סיכום לפרק שירותו בגדוד, ונאום סיכום לפרק
שירותו הצבאי. עוד חודשיים היה אמור לקבל קידום והעלאה בדרגה.
אלוף משנה. אם מישהו היה מספר לו לפני חמש עשרה שנה שככה החיים
שלו יתגלגלו הוא לא היה מאמין. אבל הנסיבות, והקלות הכמעט בלתי
נסבלת של ההתקדמות במערכת הצבאית גרמו לו להמשיך במעלה הסולם
עד לאן שהגיע. הצבא נהיה שגרה, הוא התרגל לצלחות הפלסטיק
הכתומות והכחולות, הסכו"ם עם או בלי החור, הנהג הצמוד, הג'יפ
החום. הכל היה כל כך פשוט, הכסף, הבחורות, העובדה שהוא קובע מה
נכון ומה טוב. כל הכוח הזה, התיישב עליו כל כך בטבעיות. הוא לא
היה נער ציוני במיוחד, בתיכון לא התעניין באהבת הארץ, הוא לא
היה קיבוצניק או בן מושב, מעולם לא היתה לו בלורית, וכל הקשרים
שהיו לו הוא יצר בעצמו. ועכשיו הכל התחרבן. שני המבצעים
האחרונים שנכשלו, השינויים בצמרת המטכ"ל ולבסוף התלונה של
הילדה בת התשע עשרה טרפדו לו את המינוי באופן סופי. מפקדיו
זימנו אותו לשיחה, התנצלו לפניו, הסבירו לו את המצב. כמובן
שהוא לא השתכנע, והם הטיחו בפניו את שלל העובדות ואת המסקנה
הסופית, הבלתי נמנעת. הם אפילו הראו לו את כתב המינוי למחליפו,
בן טובים מקיבוץ בעמק יזרעאל אשר שם משפחתו מוכר ביחידות
המיוחדות של צה"ל כמעט עשרים וחמש שנים. אחד מהם אף הציע לו
לעבור לתפקיד משרדי בינתיים, להשאיר אצלו את הנהג הצמוד,
משכורת מרופדת, ולהמתין עד שהעניינים יסתדרו ויוכל לחזור. אבל
הוא אימץ לעצמו את טיפות הגאווה האחרונות שנשארו לו וסירב
באופן שלא משאיר פתח לניסיונות שכנוע. ועכשיו הוא עומד אל מול
הגדוד שהיה ממלכתו בשנתיים וחצי האחרונות, שהיה ביתו למשך זמן
ארוך הרבה יותר, קורא נאום מרגש שכתבו בשבילו, חסר כל רגש מלבד
הרעד בקול והדמעה היחידה שלא הצליח לחנוק. בראשו רצות התמונות
שהוא זוכר, רגעים בהם היה מלך העולם, הצל"שים שקיבל ותעודות
ההוקרה שהעניק. אחריו יישא דברו אלוף פיקוד דרום החדש. זה האיש
שחרץ את גורלו ושילח אותו אל העולם האמיתי. משבוע הבא, אחרי
שיבקר בבסיס קליטה ומיון בתל השומר ויחזיר את תעודת הקצין שלו,
כל יום מימי חייו יעבור בציפייה למכתב חום עם חותמת צה"לית
שיבקש ממנו להתייצב ביום כך וכך בשעה כך וכך לשירות מילואים של
פרק זמן כזה או אחר. אין מקום שימצא בו את אותו כוח בלתי
מוגבל, אין מקום בו יקבל לידיו את השליטה הבלתי מתקבלת על
הדעת. ואין הוא מכיר דבר אחר. ואותה תביעה שהגישה אותה ילדה בת
תשע עשרה עומדת ללוות אותו כל חייו ולהשאיר צלקות כגון זו
שנשארה אחרי שאשתו הצעירה עזבה את הקוטג' על חשבון הצבא ולקחה
איתה את התינוקת. הוא מסיים את דבריו, מפנה את מקומו ושש מאות
חייליו מצדיעים בנשקם למפקדם החדש. עכשיו דברו של האלוף.
ממקומו החדש על הבימה הוא מבחין בספסל המכובדים. הוא מזהה את
כל מי שאי פעם נתקל בו במהלך שירותו. אפילו הרב אלוף בעצמו
יושב שם, כיסא ריק לידו, כיסא שיועד לשר, שהחליט לא להגיע כדי
לחלוק למפקד הגדוד כבוד אחרון לפני הדחתו. הוא הסביר לו אישית,
בטלפון, שהיה שמח להגיע והתלבט רבות ואפילו פינה זמן אבל
הפריימריס מתקרב ויש לו תדמית ציבורית שהוא לא יכול לאפשר
לעצמו להכתים בביקור אצל איש צבא שנתון בחקירה תחת אזהרה. אותו
כבוד השר שהתקשר בעצמו לפני חודשים מספר למפקד הגדוד כדי שידאג
שאיזה עלם יצא לקורס קצינים, במקרה גם קרוב משפחתי של כבוד
השר, שהוא מכיר אישית. אותו כבוד השר שהתקשר לפני מבצעים וביקש
ששמו יוזכר במקרה ומגיעים לראיין אותו על המבצע האחרון. אותו
כבוד השר שהצלם של דובר צה"ל שהוצמד לגדוד סידר לו הופעה
בעיתון אחרי כל מבצע מוצלח. ומפקד הגדוד מהרהר אם כך הוא
מתכוון לסיים את חמש עשרה השנים האחרונות, בטקס שגזל שבוע
אימונים יקר לגדוד שלו. הגדוד שלו, שהפך, בשתי ידיו, מגדוד חסר
הערכה, מחבורה של חיילים חסרי מורל, לגאוות החטיבה. לגדוד
שהופיע במקום הראשון בבקשות לשיבוץ בקרב מיועדים לשירות בטחוני
בצה"ל. בראשו חולפים תסריטים שונים, כיצד הוא מתפרץ לעבר
המיקרופון וצועק מה שעל ליבו אל מול מצלמות הכתבים הצמאים
לפרצופו, אותו פרצוף שיופיע בבית המשפט בקרוב, אותו פרצוף
שישובץ אל מול ילדה בת תשע עשרה, ילדה טיפשה שהייתה רומן מזדמן
שנגמר רע. אבל הוא מוותר על הפרובוקציה. בתום הטקס הוא יהיה
אדם חופשי, חופשי לומר לכל מי שירצה את דעתו. בלי לחשוב על
תוצאות, בלי התעסקות בפוליטיקה צבאית. אבל גם זה לא מה שיעשה.
הוא יסתפק בהיעלמות מהירה, ללא חיוכים מזויפים, ללא דברי תודה
וקפה בכוסות פלסטיק כחולות או כתומות ועוגות הבית ובורקסים
צבאיים על מגשי מתכת מאורכים. הוא פשוט ילך למשרדו יאסוף את
דבריו וייסע הביתה עם ההורים, ישאיר את האופל הלבנה למפקד
הגדוד הנכנס וייתן לנהג הצמוד יום חופש. יכנס לבנק למחרת לבדוק
את מצבו ויחפש עורך דין טוב. אבל לפני שייסע לבסיס קליטה ומיון
יעבור שוב בבסיס, להיפרד מג'יפ הסופה החום. ייקח את המפתחות,
"לסיבוב אחרון". ייסע למוסך של אביו של נהגו הצמוד בשנתיים
האחרונות, המוסך שהפך בשנה האחרונה למרכז תיקונים וטיפולים
ברכבים צבאיים, ויצבע את כולה אדום מטאלי. ייסע לביתה של אחת
מאותן ילדות בנות תשע עשרה שאיתן הסיפור נגמר קצת פחות רע
וינסה לפתות אותה לבוא עימו. יסעו לרמת הגולן, יקנו בכספי
הפיצויים על פרישה מוקדמת שטח חקלאי או עדר בקר, שם יעבירו
חיים משותפים עד ליום שיבואו אנשים במדים, כחולים הפעם, לקחתו
לבית משפט ומשם לכלא, בתקווה שאותה בת תשע עשרה תהיה כבר בת
עשרים אז ותלווה אותו מבעד לסורגים, או לפחות תנהל את המשק עד
לשובו. הוא תוהה אם יוכל לשמור את הדרגות, למרות שהמדים יהיו
קצת אחרים.