באחד בדצמבר 2001 אירע פיגוע במדרחוב ירושלים. שני מחבלים
מתאבדים ומכונית תופת שצולמה בשידור חי מתפוצצת. אחד האנשים
שנקטפו בפיגוע הרצחני הזה היה בן- דוד שלי. יוסף (יוסי)
אלעזרה.
את המכתב הזה כתבתי לזכרו במלאת שנה למותו, את המכתב הכניסו
לספר שנכתב לזכרו.

כששמעתי על הפיגוע הייתי בחדר שלי וקראתי ספר. חשבתי לעצמי
"מעניין אילו משפחות מקבלות את ההודעה על יקירהן שמתו" כעת? לא
תיארתי לעצמי שאנחנו בין המשפחות האלו. בשלוש בלילה קמתי בגלל
צלצול טלפון וחזרתי לישון. בחמש וחצי קמתי שוב בגלל רעשים שהיו
בבית. הלכתי לסלון, אבא שלי הסתובב כמו רוח בבית, אחותי ישבה
על הספה ובכתה ואמא של דיברה ובכתה בטלפון.

לאחר מכן הודיעו לי שיוסי מת. הייתי בהלם מוחלט ולא עיכלתי את
זה בהתחלה, כיצד יתכן שבן אדם כל כך מדהים מת בצורה כל כך
זוועתית? תיארתי אותו מת בשלווה עם אישה, ילדים וכמה נכדים.
לאחר ששעתי על מותו, בכיתי. לא הפסקתי לבכות מאז.

יוסי היה ילד מיוחד, ילד זהב, בן אדם שלא פוגשים כל יום. הוא
היה יפה, חכם, דואג, אכפתי ואוהב... אוהב נורא את משפחתו. אהבה
הייתה תכונה גדולה שלו והוא ידע להראות את זה.
באחד בדצמבר איבד העולם אדם טוב עם שאיפות, אני בטוח שהיה עושה
את העולם הזה טוב יותר. האדם הזה הלך ע"י יד עלוב נפש שמטרתו
הייתה לשים קץ לחיי אנשים ולשים קץ לנפש ישראל, אך הוא לא
הצליח וכמוהו רבים אחרים. הם רק הגבירו את רצוננו לחיות. אנחנו
נלחם בהם עד אשר ישארו אנשים כמו יוסי, שיעשו את העולם למקום
שכולם ירצו לחיות בו.

ולך יוסי... שתדע שאנחנו פה למטה אוהבים ומתגעגעים אליך המון.
עבר זמן מאז ראינו אותך. בלית ברירה נפרדנו ממך, אך עכשיו אתה
נמצא במקום שרק אנשים כמוך ראויים להיות בו.

יהי זכרו ברוך.
השם יקום דמו.