אחת היא לנו
אם נטבול במים או נרבוץ בחול
או אם נשב ונדבר
על זונות ונרקומנים בתל אביב.
ואין שום הבדל בין זבוב
לקופידון מייבב.
אבל קופידון הזה, באמת ילדון יפה.
וזונות ונרקומנים זה מסעיר.
אז אולי יש שוני מסוים
נניח, המשקל הסגולי של גלי התודעה שלי,
מתנפצים על החוף של סיני.
צלליות מחוקות בקומות השניות ובמרפסות של דימונה
חיים שלמים של אנשים שאף פעם לא אכיר.
לא יודעת למה בכלל אכפת לי.
סתם.
לא חשוב.
מהספסל שלידי משתלשלת רגל
ולרגל מחוברת בחורה יפה.
מתרפקת על החבר שלה, ישנה בנחת.
הייתי רוצה לגעת בה.
אם לא לגעת, לפחות לראות אותה עוד פעם.
במקרה, ברחוב.
ללכסן אליה מבט, לעשות את החשבון הקבוע -
אני זוכרת, היא לא.
להחניק את תחושת המסכנות.
להמשיך ללכת.
בעצם, היא לא כל כך יפה.
אתה זוכר שפעם אהבת אותי?
היינו מדברים לילות שלמים.
דומים, מאוחדים ברעיון משותף של בחילה.
היה לנו טוב פעם.
צחקנו מאותם הדברים
(ילד רודף אחרי חוט של בלון אבוד מראש,
הדממה אחרי סרט עצוב במיוחד, שבת בבוקר, אבא שלך)
וידענו והיינו חכמים, יפים וטובים
וחשבתי שזה יהיה ככה תמיד.
אבל זה לא.
בהתחלה היה אור בחוץ
אחר כך חושך
ועכשיו יש אורות של פנסים.
זה קצת חבל, כי זה מקטין את הסיכוי
של האוטובוס להדרדר לתהום
או להתנגש במשאית, או סתם להתהפך
ולפרום סופית את קורי העכביש הסבוכים
של המחשבה שלי. |