ימים קשים עוברים על כוחותינו קשה לנו כבר לעמוד בשילוב ידים
מול האויב ורק לקוות שעוד מעט נעמוד בכביש ונתפוס מונית הביתה
רוצים לישון ולקוות שנתעורר יהיה משהו שונה יותר טוב פחות
מרגיז חסר משמעות כואב מעצבן מתיש לראות אותם בכל יום ולחשוב
למה לעזאל אנחנו יכולים לסבול אותם לסלוח להם לחיות לידם יום
יום בלי לנסות להרוג אותם כל שעה הטימטום שלהם כל כך מעצבן
הערות הדפוקות האלה על מה אמא שלנו עובדת או עושה והתנהגות
שלהם אוי איך לעזאזל אפשר לחיות עם הוולגריות הזאת הכוחנות
הזאת הטרור שהם מנסים לעשות פה רק מלראות אותם מתחשק לעשות
משהו רע לעצמך או להם  די התמודדות הזאת מורטת כל אטום בגוף
איך אפשר לחיות איתם איך אפשר לסבול אותם איך הם עדיין חיים
איך לא מישהו בה ותוקע להם כדור בראש כל כדור עדיף כזה שעושה
נזק כשאני מסתכל עליהם אני חושב שעליהם חשבו הסינים כשהם פתחו
את השיטות המוות האיטי ושזה מה שהגרמנים ניסו להשמיד ואין פלא
שכל כך שונאים אותנו בשאר העולם רק בגללם ואיך אפשר לדבר איתם
לפתוח איתם בשיחה אפילו הכי פשוטה בלי רצון להקיא עליהם עם
הדעות שלהם עם הסיגנון דיבור המעצבן שלהם והבדיחות האישיות
שלהם והמחשבה שהם היקום כולו והיקום עצמו הוא איזה גרב מסריחה
ששוכבת להם בחדר הקדוש שלהם ושכל מה ששונה מהם לא שווה להם
ופחות מהם בהמון רמות וכל שחורג מהנורמה שלהם צריך לגנות אותץו
להשפיל אותו עד אפר מכל בחינה אפשרית לגרום לו להרגיש קטן יותר
מאטום איך אפשר לחיות איתם איך אפשר לחיות עם "חברי" ללימודים
בבית הסבל אופק איך אני עושה את זה שמישהו יסביר לי.