אני מתחילה לעלות על גשר, שהוא לא בדיוק גשר. הוא זז לי מול
העיניים. היו שם גם כדים... כן, עכשיו בדיעבד אני די בטוחה
שאלה היו כדים ולא שום דבר אחר. גם הם זזו. החלק הזה של הלילה
היה מטושטש קצת. רק באמצע, שאני ממש לא זוכרת אם זה היה ההתחלה
או הסוף, התמונה הייתה ממש ברורה. אבל לתמונה ההיא נגיע אחר
כך. קודם אני אתחיל לספר איך הגעתי לגשר.

הוא נסע במכונית שלו ממש מהר. (אוף... דברים מהבהבים מפריעים
לי לרצף). ואז הוא נעצר. והמשיך לנסוע. נראה לי שהוא היה חולה
באותו יום, בכל אופן הוא השתעל ממש הרבה.
רצינו להגיע לאחוזה של דוד שלו, להלוות ממנו כסף. אני לא זוכרת
למה היה הכסף, אבל אני זוכרת ששבוע קודם הייתה לנו על זה שיחה
ממש ארוכה, נראה לי שזה קשור למועדון.
(שוב פעם ההבהובים האלה, צבע כחול, אני מתחילה לזהות את זה
עכשיו).
האיש. מהמכונית... לא שלנו, זאת שהיתה מולנו... הוא היה שיכור,
אישתו בגדה בו או משהו דומה כמו זה שהילד שלו לא רוצה לדבר
איתו יותר, אני יודעת את זה עכשיו, כי אני נזכרת שהוא מלמל על
זה משהו. בכל אופן, הוא לא ראה אותנו.
לא יכלנו להמשיך לנסוע... אבל היינו בסדר, אז הלכנו ברגל. האיש
מהמכונית. הוא לא דיבר.
ואז הגענו אל גשר להולכי רגל. עלינו עליו. התחלנו לריב. לא
זוכרת על מה רבנו, אבל זה היה חשוב, או קיצוני מספיק בשביל
שהוא ירצה לקפוץ למטה.
בלי מחשבה.
הוא קפץ. ניסיתי להחזיק אותו, אבל לא הצלחתי. עדיין חקוק אצלי
במוח הרגע שבו אני רואה את אצבעותי קמוצות לאיטן... מחזיקות
בקושי בחולצתו.
רצתי למטה.
היו שם עוד אנשים, לא הבנתי מאיפה הם הגיעו. הם היו שם גם
בהתחלה, אבל לא שמתי לב אליהם.
              ...רגע.
                                    הפסקה.

טוב. זה היה מיותר. איפה הייתי? על הגשר. בקושי הצלחתי לעלות
עליו... הרגליים שלי לא החזיקו מעמד אבל הייתי חייבת להראות
כלפי חוץ שהכל בסדר איתי. אני אפילו לא יודעת למה הייתי צריכה
להראות שהכל בסדר - אני רק בטוחה שהיה אסור לי להגיע למצב
הזה.
סחבתי את עצמי ממש.
הכדים. אני לא מבינה מה הם עשו שם... מה היה המקום ההוא בכלל?
אני לא זוכרת איך הגעתי אליו... אה... זה לא מה שהייתי אמורה
לספר עכשיו. רגע. שורה רווח.

אוקיי, אני אתחיל שוב. לא. אני אמשיך. אמבולנס.
הוא הגיע מתישהו... ההוא שנסע איתי במכונית היה מלא בדם. עכשיו
אני קולטת שאין לי מושג מי הוא היה, אבל הוא היה ממש חשוב לי.
הייתה עליי שרשרת של עלה מריחואנה בצבע ירוק. הבאתי לו את
השרשרת, כי רציתי שהוא ימשיך לחיות. בכל מחיר. חיבקתי אותו ולא
היה אכפת לי מהדם שלפט אותו.
לא הגענו לדוד שלו בסוף.
אבל ממש קרוב לשם היה גשר, שעליו עליתי בפעם הזאת שאני מנסה
לספר לכם עליה... ואני לא מבינה למה אתם מפריעים לי לספר לכם
עליה!
שוב פעם! רגע...

עוד פעם.

שכחתי... כדים. נכון... תודה תומר :)
הם זזו, לא מהמקום שלהם... אלה פשוט הם, עצמם, שינו צורה...
מתעוותים כמו חומר במים.
מה עם החומר באמת? לעזאזל! הבטחתם לי!
לא! לא מעניין אותי שאתה נגד... לא עזרת לי אפילו לעלות בגשר
ההוא! וידעת שהיה לי ממש קשה! וראית עליי שאני בקושי מסוגלת
ללכת! איך נתת לי להגיע למסיבה הגדולה?

מסיבה גדולה? המועדון ההוא... עכשיו אני מבינה למה היה אסור לי
להראות את זה עליי... אני לא יודעת למה, אבל אני יודעת שהם
אסרו את זה.
וכמובן לא הקשבתי להם... אז אכלתי אותה כמו שאומרים... לא
שעכשיו הייתי מקשיבה להם.

אה רגע, הם כן סיפקו לי את החומר... בגלל זה הגעתי למצב
ההוא... אבל עדיין אני לא מבינה למה הגעתי למסיבה ההיא.

העוגה הזאת ממש טעימה. תודה הגר. זה עשה לי ממש טוב, לרגע.
אני לא יודעת אם החלון שלי היה פתוח או סגור.

החפרפרת הזאת מוכרת לי מאיזשהו מקום. דיברתי על נמר.
אבל זה היה ביער... איך הגעתי ליער? לא משנה... אולי יותר
מאוחר אני אזכר...
שנייה. אני בטלפון עם הגר. ואתם מפריעים לי. שמונה... שמונה...
שמונה... שמונה...
שוב פעם.

שמונה.

8

השרשרת נשברה. העוגה רעילה...
בעצם לא. אכלתי אותה רק אחרי שזה קרה לי.
העוגה טובה... סתם טעיתי... איזה בזבוז... אולי אני אוציא אותה
מהפח? לא... בעצם לא כדאי... אתמול זרקתי לשם חלק מהחומר
האמיתי שהיה רעיל... שגרם לי להגיע למקום ההוא מעבר לגשר, אחרי
המועדון.
המועדון!
אז ככה... היו שם מדרגות כלפי מטה... היה אסור להכניס לשם
אנשים ששאפו את החומר, או נגעו בו בכל דרך אפשרית והיו תחת
השפעתו. היה ידוע שמי שנכנס במצב הזה, לא יוכל לצאת משם.
בכל זאת נכנסתי לבפנים. חשבתי שאני אצליח להערים עליהם.

כנראה השומרים האלה היו הרבה יותר מתוחכמים ממה שחשבתי...
הייתי בתוך המסיבה... רציתי לצאת משם מהר לפני שהם ישימו לב...
ואז זה הגיע... לא היה אפשר לצאת. כל הסיפורים היו נכונים. הם
היו ממש נכונים!!! מה זה החומר הזה לעזאזל ולמה הם לא מרשים
שנגע בו, ואיך לעזאזל הם עלו על זה שאני נגעתי בזה???

רצינו להקים עסק. מסתבר שהוא חי, לפחות ככה זה נראה, ראיתי
אותו. רצינו להקים בר משלנו... שיהיה ממש טוב ואנשים יאהבו
להיכנס לבפנים.
התמונה הברורה הייתה צבועה בשחור.
איך אני יודעת שזה קרה שם ולא במקום אחר? כי ראיתי את עצמי
פוקחת עיניים.
איזה הזוי... לעזאזל...
זה החומר הזה. אני עדיין בטוחה...
למרות שניסיתי את זה אחר כך וזה לא עשה כלום...
בשחור הזה היה סבל. לא יכלתי לנשום. הרגשה אמיתית לחלוטין של
דבר כל כך כבד על הבטן שלא נתן לי לנשום.

בגשר הרגשתי שהרגליים שלי טבעו בתוך האדמה.
המכונית נעלמה מאיזור התאונה... אני עדיין לא יודעת של מי היא
הייתה, או איך נסעתי עליה, הרי אין לי בכלל רישיון...
ככה גם הגעתי ליער... פחדתי לפגוש שם אנשים.

אני חושבת שהשומרים יודעים מה החומר הזה עושה... והם גילו את
העניין שלי מהרגע שבו החלטתי לצאת משם כמה שיותר מהר.

איזה עולם  פתטי...

........................

עוד הפעם.
עוד הפעם לעזאזל!

אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה...

בסדר.

טוב. זהו.

אני בכל זאת ייקח את העוגה משם, אני רעבה.

דאמנ! זה לא פרסם את הסוף האמיתי.. כאילו אוסר עליי בכל דרך
שהיא לגלות לאומה את התאריך המזדיין ההוא בהקשר שחשבתי עליו..
עכשיו אני לא זוכרת את הסוף האמיתי.. אוף.. משהו שקשור לאסף
וחזי, שניהם באותו מקום מוצל. שם זה קרה. מאז המוח שלי משתגע..
כל דבר כל דבר כל דבר.
נראה לי שאני אפסיק לדבר על זה, אחרת המצב באמת יהיה על
הפנים..
כנראה אתם עדיין לא ערוכים לזה.

אני נכנסת עכשיו לתוך הבית הקטן, מצחקקת על כך שמצפים לי דברים
גדולים, מריחה את הריח של היער..

... ועד היום אני לא מבינה לעזאזל מה עשתה שם המקטרת..