"אני רוצה לגור על הים."
דקה של שקט.
"נו רותם, אני רוצה לגור על הים!"
"גם אני, אבל אי אפשר."
אני סופסוף עונה לה.
"אני עוברת מכאן עוד מעט." אני אומרת לפתע.
"מה?!"
"אני עוברת..."
"לאן?" היא כבר מתחילה להילחץ.
"לאבא שלי."
"למה?"
"קשה לי כאן, אני לא יכולה להיות פה יותר."
עוד דקה של שקט.
אני מעיפה מבט לים, אני כבר לא מסתכלת לה בעיניים, אני לא
יכולה.
חושך.
"מה השעה? כבר מאוחר לא?" אני מנסה לשנות נושא.
"אל תעברי!" היא חוזרת לנושא.
"כל החיים שלך פה, את לא יכולה לעבור."
אני מדליקה סיגרייה.
"איזה חיים בדיוק? כל מה שיש פה יש גם ברמת השרון."
"זה לא נכון." היא אומרת לי.
אני כבר שומעת את הדמעות על הקול שלה.
"גילי, אני חייבת, את יודעת שאני חייבת."
"את לא יכולה. כל החברים שלך פה!"
"איזה חברים? השכבה שלי? ממש חברים..." אני אומרת בזלזול.
"את לא יכולה לנסות לפתור דברים? לפחות תנסי, אני אעזור
לך..."
"אני לא יכולה."
ושוב דקה של שקט.
"הבאתי אותך לפה, לים, נו את יודעת... להיפרד."
"אל תגידי את זה, את לא עוברת לשומקום!"

היא מתחילה לבכות.

"אל תבכי, אהה... נו, אני לא רוצה שתהיי עצובה בגללי, בואי
אהה... בואי נשנה נושא."
"לא רוצה, את תספרי לי מה עובר עלייך, מה קורה איתך ואני אנסה
לעזור לך לפתור דברים, רק אל תעברי, את לא יכולה."

היא נרגעת, נשכבת על החול ומניחה עליי את הראש.
אני לוקחת את השאכטה האחרונה לפני הפילטר וזורקת את הסיגרייה.

"באמת כל כך רע לך פה?"
אני מהנהנת עם הראש בחיוב.
"רותם, את חייבת לעשות משהו."

אני קמה, כדי שהיא לא תראה שגם אני בוכה עכשיו, אני מתקרבת
למים, נכנסת עם הרגליים. אני מנגבת את הדמעות וחוזרת לשבת
לידה.

אנחנו יושבות ושותקות.
אחרי איזה שלוש דקות של שקט נהיה ממש קר.

"בואי הבייתה." היא אומרת לי.
אני אוספת את הדברים שלי ואנחנו מתחילות ללכת לתחנת אוטובוס.
כל הדרך הבייתה, צחקנו, דיברנו ושכחנו מכל העסק.
אחרי זה... ראיתי אותה אולי כמה פעמים עד שעברתי, שבוע וחצי
אחרי.
המשכנו לדבר ב- icq ובטלפון אבל אחרי איזה שנה של ביקורים
קצרים ברחובות ושיחות טלפון, הכל השתנה.
בקושי נשארנו בקשר.

ואני מצטערת שחשבתי על לעבור בכלל.








תודה גילי.