הזמן הוא התרופה.
התרופה למה? לכאב ולסבל?
התרופה אליי?
לא.
הזמן לא יעלים את הכאב שמשובץ אצלי. הכאב שאיתו אני קמה בבוקר
ואיתו אני הולכת לישון בלילה.
הכאב שנמצא בתוכי. כל הזמן. הכאב שנצמד אליי בכל נשימה ונשיפה
שלי.
הכאב שאני מרגישה בכל שנייה של חיי. העצב. והדמעות.
ריקנות אין סופית.
הכאב נעלם רק לשניות אחדות, רק כאשר אני מדמיינת מה ייקרה אם
לא אקום בבוקר.
איך העולם יסתדר בלעדיי... בטח שהוא יסתדר. אם הוא לא מסתדר
איתי, הוא ייסתדר בלעדיי.
הזמן לא יירפא דבר כזה... שום דבר לא יירפא את זה.
לא את ולא אתה ולא אני. ברור שלא אני.
אני לא מסוגלת לעשות כלום.
אני לא שווה.
אני רוצה למות.
ככל שהזמן הזה שהוא כביכול, "התרופה", עובר..הכאב רק גודל
וגובר.
וגם כשיש חיוך אחד. מתברר שאח"כ תגענה הדמעות הצורבות.
חיוך אחד קטן... גם הוא לא נכון בעולם הזה. גם הסיבה שלו רעה,
זאת אומרת, מסתבר שהיא לא נכונה.
לא קיימת בכלל.
כמוני.
לא קיימת בכלל. אני לא מרגישה קיימת. אני לא מרגישה כלום.
רק את הכאב...
שמתגבר.
אבל אני יודעת מה התרופה.. בשנייה אחת, אני יכולה לפתור את כל
בעיותיי.
ברגע אחד קטן, אני יכולה לשים קץ לכל הרע בעולם שלי ושלכם.
במעט זמן, אני יכולה למות.