בפעם הראשונה שדיברנו בטלפון, הוא שר לי. זה היה נורא קיטשי
ומקסים. למרות שתמיד נמשכתי למוזיקאים, עוד אף אחד לא שר לי
בטלפון.
בפגישה הראשונה שלנו, הגענו לבית קפה קטן. בפינת החדר היה
פסנתר. ברגע של שקט הוא קם, בלי לומר מילה. בראשי כבר חשבתי
"יופי טיפשה. בחור כזה מקסים וככה את מבריחה אותו? בסך הכל 20
דקות אתם יושבים כאן, והוא כבר הולך." המשכתי לעקוב אחריו,
מסתכלת סביב לראות אם אני מכירה כאן מישהו. הוא ניגש לפסנתר,
התיישב, לחש למיקרופון שאת השיר הבא הוא מקדיש לבחורה הכי יפה
במקום, והצביע עליי. "הבחורה הסמוקה בשמלה האדומה". נבהלתי
כהוגן. ואז הוא התחיל לשיר, בקול המדהים שלו, מנגן באצבעות
ארוכות ועדינות. כשהוא שר הוא היה כל כך אצילי. עכשיו אני
נזכרת שרק לפני רגע ישבנו בסלון ביתו, שותפיו יצאו. אני שכבתי
מכוסה בשמיכה, על הספה, והוא התיישב ליד הפסנתר ושר לי. כל כך
אהבתי את עצם הידיעה שהוא שר רק לי. שהמילים בשיר הם עליי.
שהרגשות שהוא מתאר הם רגשות אליי. שבעוד כמה שנים, כשהוא
יתפרסם, המעריצות יסתכלו עליי בשנאה, וכולם ידעו על מי נכתבו
המילים. אהבתי לעצום את העיניים, לשמוע את הקול הצרוד שלו
מתנקה פתאום, ולהרגע.
הוא הבטיח להקליט לי את השיר המיוחד שאהבתי, זה שהוא כתב עליי.
אבל הוא לא הספיק.
אני זוכרת שישבנו ערב אחד במרפסת, מחובקים, שותים יין אדום, רע
במיוחד, שקיבלתי מהעבודה. הוא התחיל לזמזם את לחן השיר, חייכתי
ועצמתי את עיניי. לא רציתי שהרגע הזה יחלוף כמו כל הרגעים
היפים שהיו בינינו. נכנסתי לחדרי והוצאתי את טייפ המנהלים
שמצאתי לפני כמה ימים באחת המגירות שלי. "אוקי" שומעים את קולי
בהקלטה. ואז רעש של סגירת דלת המרפסת, הנחת כוס יין, והוא
מתחיל לשיר."נץ פורש כנפיים/ הסדק נפער/ הגבול כמו מיתר/
בשמיים, בשנת אלפיים." בסוף ההקלטה שומעים חיכוך של בגדים, ואז
קולו לוחש- "אני אוהב אותך". זה היה הרגע המאושר בחיי, עצוב
להודות. בעצם, כל העסק הזה היה עצוב.

אז הגיע הזמן שאספר את הסיפור מתחילתו. אז כך: אני בחורה קצת
שונה. תקראו לי מיוחדת, תקראו לי מוזרה. אבל מה שזה לא יהיה-
אני שונה. אני נימפומנית מבחינת רגשות. למי שלא מבין, אסביר.
נימפומניות, למי שלא יודע, הן בחורות שלא יכולות להגיע לסיפוק
מיני. אך המילה נימפומנית יותר מזוהה עם בחורות ש...אהמ.במילים
יפות, שוכבות עם כל דבר שזז, שלא יכולות להפסיק, שמכורות למין.
נימפומנית רגשית היא אחת שלא אהבה אף פעם. שלא מסוגלת לאהוב.
לא מהבחורות המוזרות האלה שמוצאות עצמן בגיל 42 בבית מלא
חתולים, ומתות בתולות. נשים כאלה מסוגלות לאהוב, פשוט לא יצא
להם. אני לא מסוגלת לאהוב. הלב שלי לא בנוי לזה. אני לא מסוגלת
לתת מעצמי. אני משערת שנולדתי ככה. אל תחשבו שהייתי סגורה כל
חיי, ולא יצאתי עם אף אחד. ההפך הוא הנכון. כמו הנימפומניות,
יצאתי עם מספר לא מבוטל של גברים. בכולם פגעתי, לכולם שברתי את
הלב. אף אחד מהם לא הבין, שאני פשוט לא מסוגלת לאהוב באמת.
ואז הוא הגיע. ואם  אני אספר לכם עכשיו שאהבתי אותו, הרי כל מה
שניסיתי להסביר לכם בפסקה האחרונה מתבטל, ואז לכל הסיפור הזה
לא תהיה משמעות. אז לא, הנה לכם, לא אהבתי אותו. אבל הוא נגע
באיזו נקודה שהמיסה אותי מבפנים. לא אהבתי, אבל נפתחתי. שזה
הישג שלא אוכל לתאר את עוצמו.
והוא, מצידו, הפסיק בשלב מסוים לאהוב אותי בחזרה. לו רק היה
יודע על כל עניין הנימפומניות הזה שלי, טוב, זה לא היה משנה
ממש. אולי קצת יותר כואב לו. כי כשאדם מפסיק לאהוב הוא מפסיק
לאהוב. אבל זה לא העניין.
נפרדנו. וכאב לי נורא.
את אותה הקלטה ששמרתי, שמעתי שוב ושוב ושוב. עד שראשי התחיל
לכאוב. לא הצלחתי להבין, איך אדם שכותב כאלה מילים, שיש לו
רגשות כל כך עזים, איך כל זה יכול להעלם ביום אחד. קולו היה כל
כך נקי, השירה הייתה פשוט מושלמת, ללא זיוף אחד קטן.
לא הצלחתי להתגבר על הכאב.
נעלתי את עצמי מספר ימים בחדרי, סירבתי לצאת. בכל פעם שהרגשתי
צורך לבכות, נכנסתי למקלחת, פתחתי את הזרם, כיונתי למים החמים,
והתיישבתי על הרצפה, מחבקת את רגליי הצרובות. צרחתי בכל כוחי.
שותפי לדירה, ששימש כחבר הכי טוב לשעת הצורך, אמר לי שאני
חייבת לצאת מזה. שהדרך הכי טובה זה למצוא בחור אחר ולכלות בו
את זעמי. לא חשבתי שזה יעזור, אך מצאתי את עצמי, באותו הערב,
מביטה מקרוב מדי אל בחור שיצאתי איתו לפני שנה, וקוראת בשמו של
אהובי לשעבר.
עשיתי הכל, כיביתי את האור, שמעתי מוזיקה בווליום שהרעיד את
הבניין, לילה אחר העברתי בזרועות חברי הטוב, בוכה וצורחת, לילה
אחר עישנתי עשבים שרק גרמו לי לרצות אותו יותר.
השתכרתי, רקדתי כמו מטורפת, צחקתי, אכלתי שלוש חבילות שוקולד
ברציפות, עישנתי סיגריות בשרשרת עד שקיבלתי התקף ניקוטין,
וכלום לא עזר.
הקיץ התחיל לשלוח אותותיו, וביום חם במיוחד מצאתי עצמי בדרך אל
הים, שקועה בזיכרונות צורבים מהעיניים הכחולות שרחוקות ממני כל
כך. שותפי, שנהג כמו מטורף כרגיל, ניסה לעודד אותי, הגביר את
עוצמת הרדיו, והחל לשיר ולזייף בכוונה. חייכתי.
לפתע, שיר מוכר החל להתנגן ברגע. "שתוק שניה" צרחתי עליו, לא
הבנתי מהיכן הוא מכיר את מילות השיר. הרי זה השיר שנכתב עליי,
השיר שלנו. אך קולו של הסולן היה שונה ממה שהתרגלתי אליו. "כן.
אלה היהודים" אמר השותף שלי בהתלהבות יתרה. "איזה יהודים? זה
השיר שהמנייק כתב לי לפני חצי שנה!" כמעט צרחתי. "מה פתאום"
הוא המשיך לזמזם "היהודים, להקת רוק ישראלי שכזה. זה שיר מדיסק
שיצא לפני שנתיים".
לא יכול להיות חשבתי. זה השיר שנכתב עליי. זו הסיבה שהתאהבתי
בבחור הארור הזה מלכתחילה. שלפתי את טייפ המנהלים, שהיה איתי
בכל מקום, חיכיתי עד ששניהם יגיעו לאותה נקודה, ולחצתי על
פליי. הקול שבקע מהמכשיר הקטן שבידי זייף ללא הרף. "אוח, מה
זה? את הורסת את השיר" שותפי התרגז.
ואני חייכתי, ונתתי לרוח החמימה לשטוף את פניי.




תודה לטל שזרק אותי והחזיר לי את המוזה