אני חיה לצילה של חומת מגן
שחוצה עולמי לבין עולם
כבדים עלי שנאת אחים, בדידות וצימאון לדם
אז חסמתי את עצמי והתנתקתי מכולם
והחומה שחורה, סגורה ולא רואים ממנה אור
אני בחושך ריקה, מתפללת שיחזור
וההוא שעזר לי הוא בנה את החומה
דאג לי, כשהיה לי קר הוא הדליק לי מדורה
כשהייתי רעבה הכין לי לחם מאפר
אם נפצעתי או נפגעתי הוא את הכאב עצר
הוא גרם לי לחייך כשהייתי עצובה
באופוריה מכשילה אשליות של אהבה

פתאום היום הוא השתנה והפך לי לאויב
עולם מושלם שוב נעלם ולי נשאר אותו כאב
אני רועדת, מפחדת, מחכה לו שיחזור
שיחזיר אותי לשם, שהכאב שוב יעבור
אך אותי הוא נטש ונוטרתי לבד
רק חומה של מחנק ומלבדה אף אחד
לטפס על החומה, להמלט, להשתחרר
אך החומה עבה, גבוהה ושום כוח לא עוזר
מפסיקה להאמין לא יכולה יותר לחשוב
לחשוב שוב בתמימותי שהסוף יהיה עוד טוב

עננים אפורים סוגרים שמים כחולים
ואנחנו עוצרים את הנשימה, צוללים
לתוך מחנק של בדידות ולילות בלי שינה
הדמעות השקטות, דכאון אחרון
כל אחד מחפש פינה לקרוא לה הבית
ואני במקום בית מצאתי מקלט
לא היה לי כל כך הרבה לפני שהוא בא
אך היו לי בלב ניצוצות של תקוה
זה לא אשמתו רק אני אשמה
ועכשיו ביתי הוא לנצח חומה