'חלקים שווים של אותו אינטגרל קיומי,
אוניברסלי, הנקרא - מוות'


ערך את רשימותיו היטב ובקפדנות, כך שלעתיד יוכל למצוא את שחיפש
ביתר קלות, בלי להזעיק עזרה מאחת האחיות אשר בבית החולים, ידע,
כי כאשר יעשה כך, יחשבו אותו הבריות לאדם מפוזר, אולי ואף
יסירו אמונם ממנו, ובתור רופא, דבר זה יהיה לו לאסון כבד, כתם
אשר יאלץ לשפשפו חזק על מנת שיסור מן המוניטין אשר כה דאג לטפח
במהלך שנותיו במקום. דוקטור ג'בליקוב, האנס ג'בליקוב, תושב
החבל  צפוני - הבסקי, בן לזוג מהגרים הונגרים אשר גלו ממדינתם
טרם מלחמת העולם השנייה, לאחר שחזו בביתם נשרף וחרב, וידידיהם
מובלים לטבח כבעלי חיים, אותם חיים בלתי נסבלים, אותו פחד
קיומי ומזוויע, הם אלו אשר גררו בכבלי המוסר את האנס ללימודי
הרפואה, לבית החולים המחוזי, למשרת דוקטור מכובד, הידוע
בניתוחי הלב המסובכים אשר סיים בהצלחה מרובה, ניתוחים אשר
הנציחו את שמו באסכולת הרפואה היוקרתית.
היה זה יום רביעי האפור, שורות, שורות של מיטות לבנות, חולים
כרוחות רפאים, שכובים אפרקדן, מחכים, חלקם למותם, חלקם לעת
השחרור הנכסף, ידע מי הוא זה, ומי הוא זה, טמן בחובו את המחשבה
כי פעם, עליו תיפול הידיעה כי מותו קרב, וכי אין דבר אשר יוכל
לעשות בנידון, יאלץ להמתין, לחכות, ולצפות לקצו המר.
פשט את מעילו בכניסה, לא לפני שבירך הסדרנית לשלום, ושומר
הכניסה, אשר הצדיע בצורה כה רשמית, כמו היה דוקטור ג'בליקוב,
אחד הקצינים אשר פגש בהיותו נער, אותם קצינים אשר במכותיהם
שברו עצמות אנשים, והשחיתם את רוחה הטובה של העיירה, הטביעו
בהאנס אותו פחד איום מכל הקשור להררכיה, ובפרט, פורמליה
צבאית.
הביט סביבו, הביט ולא ידע לאן מסתכל, חלקן גוויות, חלקן חצי,
עדיין לא, אך כמעט, נחלץ לעזרת חולה אשר צינור האוויר נתרופף
עד כדי הפרעה במתן הספקת האוויר, אחר משראה כי הוטב לה הסידור
החדש, עיין בגיליונות של שכנה למיטה, חולה סוכרת אשר רגליו
נאלצו להיכרת משום נמק אשר גבר ונהיה חמור, אותו חולה, איש
מבוגר, פניו חומות, מחוספסות, זקן לבנבן מעטר את לחייו וזקנו,
התכסה מתחת לשמיכתו, מעלים מעיניו את המציאות הקרה, ולמרות
תחינותיו של דוקטור ג'בליקוב כי יביט בו ויאמר מה מרגיש, נשאר
החולה מסוגר בעצמו, בדיכאונו הפרטי, מייחל למוות קצר ונטול
כאבים, יודע כי אינו יוכל לחיות כך, לא מבלי שיאבד כל שמץ של
כבוד שאי פעם רכש במהלך חייו. לא כך דמיין את חייו לאורך
התקופה בה יצטרך אותו כמה שיותר, ולו ייחל ברגעי מצוקה ומשבר.
דוקטור ג'בליקוב, חלף ממיתה למיתה כמלאך המוות הנושק על פני
מתיו, מביט, אך שותק, אוטם רגשותיו, לעיתים נוגע במצחם, אך ורק
להרגיש אם נותרה בהם רוח חיים, האם מתים חיים הם?, האם כטובה
יעניק להם אותה חירות לה הם מפללים, ושואפים לקבל כאשר נשמתם
תפרח, האנס, הביט החוצה, יום קודר למות בו - יום קודר בהחלט,
עוד רגע והנה מתחיל לו טפטוף קטן, והטפטוף, במהרה יעשה חזק
ותדיר, ובן רגע, מבלי משים, יתחדש בדמות מבול רב עוצמה, אשר
לבטח ישלח עוד פצועים וחולים לסדנתו הפרטית.
עוד רגע נתון בו חולפת רוח מבעד לתריסים, וציוץ נשמע, קול קטן
הקורא לסגור החלון, משום קר, צינה פוקדת את גופו, החולה מושיט
את ידו, אך היד נאנחת ונופלת ארצה בחבטה קלושה - נכנעת, ושוב
הקול הקטן, מבקש, מתחנן, ומבטו של דוקטור ג'בליקוב הנה וצד את
מצוקתו, הנה, אך עוד רגע קטן, גאולה קרבה, ולפתע -
"המתן רק רגע אחד", מסנן לעברו הרופא, ותוך רגעים ספורים ניצב
ליד חלונו, ממלמל דברים אודות אחיות בלתי אחריות, וסכנה ממשית,
אחר בודק את חומו של המטופל, שואל לשלומו - "מנסים", אומר לו
החולה, "מנסים", וכך נשאר באדישותו, מתרחק אט, אט, זונח את
העצבות החריפה אשר באוויר.
והנה חולה נוסף, משתעל עד אין קץ, יורק דם, ליחה, מעורר גועל
של ממש בלבו של הדוקטור, אשר לפתע מתעורר מהזיותיו, ודופק על
גבו של המשתעל, עד שהזה, נרגע מעט, מודה, וחוזר לשכיבתו
המאופקת, המעוררת רחמים, האנס חש בחילה, מייד יצא מן החדר,
פוסע אל החוץ, "אוויר", הוא זועק, "הביאו לי אוויר נקי",
והאחיות, מתבוננות, תוהות, מחליפות רמזים, "השיגעון", כן,
"השיגעון תפס גם אותו, גם אותו". היכן המוניטין עתה, אותו
מוניטין אשר כה דאג להאדיר, וכעת נמוג, מכורסם על ידי אותם
חיידקים אשר באוויר, לא רצה להיות חולה, לא כמותם.
"המוות עוד רחוק", הקשה, "עוד רחוק ממני".