הפעם לא ישבנו במקום הרגיל שלנו, אני וחברותיי. שלחו אותנו
להרצאה.
ענייני אהבה וכאלה, ואני הייתי בטוחה שמדובר בעיקר במיניות/
אז בסה"כ הנושא מעניין.
והאישה שדיברה, הייתה יפה, ומטופחת, בסביבות גיל 40-50,
עד שאמרה שהיא בכלל בת 62.
אז קצת הלם, וקצת תדהמה, והיא המשיכה בשלה.
ואני, פתאום הרגשתי כאב מאד חזק בשיניים. לא בכל השיניים, אבל
למטה ככה, בצד ימין,
הכאב כאנוש, התחיל לזעוק לי מבפנים.
ניסיתי פסיכולוגיה רוחנית - להתמקד במקום אחר בגוף, אני חושבת
שזה היה בכתף,
ששם יכאב לי. שהכאב יילקח, ויתמקד שם.
לרגע היה נדמה שזה הצליח. אך השיניים עדיין כאבו יותר.
ולא היה לי נעים לצאת באמצע ההרצאה, ובכלל עוד לא יצא לי לאכול
באותו יום,
וגם לא לשתות את השוקו בשקית שלי. יוטבתה, ברור.
כדי להעביר ת'זמן, עיינו במגזין, אני וחברתי התווכחנו אם רומי
עבולאפיה באמת יפה.
ותוך כדי התלחשויות, אני זורקת משפטים של כאב. כי כאב לי,
בשיניים.
התאפקתי לי, וההרצאה אכן נגמרה, פחות משעתיים,
אז ברחנו מהר כדי שלא יכריחו אותנו לסדר את הכיסאות בחזרה...
ירדנו לחנייה - אני, הגר, וחן.
הן בינתיים קיפצו להן בברוטליות, מי תשב מקדימה... אני בינתיים
התנעתי.
מתחילים לנסוע, ואיך אפשר בלי מוזיקה ברקע, אז שמתי לי דיסק,
והן רצו רדיו. עד שהגענו לתחנה הרצוייה...
עדיין אפף אותי הכאב.
מוזר קצת נשמע, אבל בצומת מרומזר צעקתי: "כואבבב לייי
בשינייםםם !!!"
הגר, שלמדה קצת בקורסים של רפואת שיניים, אמרה בביטחון שהיא
יודעת איך לעזור לי.
אז נסענו לביתה. הייתה שם קליניקה.
והתחלנו בטיפול.
עברו שעות מאז.
ואולי נרדמתי.
אך כשהתעוררתי, הרגשתי שאני נושאת משקל כבד בפי.
תחושה שנוסף משהו חדש, וזו לא הייתה רק חצי שפה רדומה,
כמקובל.
היה משהו... מרוב שהתחושה כ"כ עוצמתית... אי אפשר לתאר!
אבל אם הגר טיפלה בי, והגר יודעת, אז השינוי צריך להיות
לטובה.
לא כאב לי יותר בשיניים.
כאילו משהו חסם אותן, את פי, גם לא יכולתי לדבר.
כשניסיתי להוציא מילה, או חיוך, הרגשתי כמו כלב שכל הריר נוזל
לו,
כמו בנאדם שבדיוק מעמיס על עצמו, ואוכל.
אז שתקתי בהרגשה מוזרה.
כשיצאתי מהחדר הקטן והלא מסודר מעט בקליניקה, חן ישבה בפינה,
לא העיפה מבט לעברי,
כי כבר מצאה לה להתחיל עם מישהו.
הגר סידרה כמה דברים, ויצאה אחריי מהחדר, ראשה היה מושפל מעט.
חשבתי שהיא שוב חטפה את אחד הדיכאונות, כבר למדתי להתנהג רגיל
לאנשים בדיכאונות.
חזרנו למכונית בשתיקה. נהגתי בשקט.
הפעם לא הושמעה מוזיקה...
ואף אחת מהן, לא חן ולא הגר, לא "רבו" מי תשב לידי, קדימה.
לא אמרתי כלום.
חן, הילדה עם התלתלים הכי יפים, שגם התאימו לאופי הקופצני
שלה,
רק ישבה צמוד לדלת, הביטה מהחלון, ספק כלפי מעלה או מטה.
והגר עדיין בשלה, כאילו מושפלת.
כל רמזור אדום שעצר אותי, גרם לי לבהות בשמיים,
הם לא נראו לי שלווים.
ענני נוצה שחורים התפזרו, וגם לא הייתה הרבה תנועה.
ואני ניסיתי להפוך את הדברים לחיוביים.
אם יש לי תחושה מוזרה וכבדה בפה, אולי זה גם משפיע חיצונית,
לכן, מוטב כך, שאף אחד לא רואה אותי.
אבל גם אני לא ראיתי אותי.
זכרתי את כאביי, וניסיתי לפענח את הדבר הזר והנוקשה, שישב בתוך
פי.
כל הדרך, מלווה בשתיקה.
ופתאום התפרצה הגר בבכי!
חן עדיין בהתה בחלון.
עצרתי את הרכב והגר יצאה ממנו בצווחות.
לא צווחות של שמחה, היה מלווה בקולה רגש-אשם.
באתי לחבק אותה, אפילו לי ירדה דמעה, רק מלראות אותה בוכה.
והיא, היא לא שלפה לעצמה טישו;  הגר שלפה מראה.
היא סובבה אותה אליי. באותה שנייה, אותה דמעה שזלגה על לחיי,
לא הייתה שותפה לצער שלה, היא נפתחה מחדש לצער-עצמי, הצער
שלי,
כ"כ הרבה כאב, וכעס, ורחמים, וטיפשות, ופזיזות, ועצב, ובהלה.
הכל ביחד.
כשם ששתיקתן הייתה משותפת, כך גם רגשותיי.
הפנים שלי התעוותו. השפה הייתה נפוחה, והיא התקינה לי כל מיני
דברים בפה,
על השיניים, והכל היה מתוח, הלחיים נמתחו, על השיניים מלא
סתימות ועוד מרכיבים אחרים...
מפלצת.
הגר, שאף פעם לא עשתה משהו בחייה, קו ישר עם סרגל - היא לא
יודעת לצייר,
אך הפעם, הגר יצרה.
הגר הפכה אותי למפלצת.
התחלתי לרוץ והפחדתי שוטרים בדרך. ילדים קטנים הצביעו עליי,
ומוכר אחד חשב שאני באה לשדוד אותו.
רצתי הביתה בוכייה ומבוהלת מעצמי, מהמראה החדש.
ראיתי את אבא, אבא הקר שלי, יושב על קצה המיטה.
התפרצתי אליו, לחבקו, והוא דחף אותי מעליו,
אולי נשברו כמה שיניים.
הכאב חזר. כפליים. שבעתיים!
ובכיתי, ובכיתי.. בכיתי עוד קצת, ודקה אחרי, עוד הרבה.
חזרתי לרחוב, הערב כבר ירד.
פארקי השעשועים היו נטושים.
אם זה בגלל שערב, או שבגלל ששמעו אודותיי ופחדו לצאת מהבתים.
המשכתי לשוטט, ופתאום מכונית דהרה מהצד, מכונית כחולה,
המכונית שלי.
לא זיהיתי מי נהג בה, ובלי הרבה מחשבה,
אותה מכונית כחולה, פגעה בי.
אני עכשיו מוטלת לי על המדרכה השחורה.
הגר וחן מעליי.
הגר בקושי נושמת, ואני לא מצליחה להבין מה היא אומרת, מרוב
צרחותיה ובכייה.
הגר כנראה לא ראתה אותי מרחוק.
אותן צווחות של רגש-אשמה.
ולי עכשיו, לא רק השיניים כואבות.
הגר התכופפה אליי, ואני לחשתי לה:
"הגר, אל תהיי רופאת שיניים".
והעיניים נעצמו לי.