הו, מתי והאם כבר תתאקלם,
גיל שמונים זה כבר לא בדיחה.
יושב מול הדלת הסגורה,
עיני העצב מעל חיוך אילם.

מול עצם מפלסטיק וכדור כתום
לשבת ככה כל היום.
ראיתי כבר הרבה כמוך משתגעים
והם היו עוד יותר מעורבים.

לך תמצא איזו פודלית משתובבת
תרחרח אותה,
כמו שפעם שהיינו,
אני ואתה,
מסתובבים בפארק הירוק עם צלחת מעופפת.

מבט חולמני של כוכב רוק.
שם בדמיון רצת בשדות ירוקים באמת,
בהם אין סוף לירוק.
אבל אצלנו הכל צהוב ומת.

הו, מתי והאם כבר תתאקלם,
הוא רץ מהר, העולם, ואין זמן לחלומות.
על ברזי כיבוי צבועים אדום
ועדרים של כלבות מיוחמות.

אתה זוכר איך בחורף,
היית נכנס בינינו במיטה.
לפעמים אף בניגוד לרצונה.
אבל היא הייתה מחייכת
ומלטפת לך את הפרווה.

די חבל שהיא הלכה, מה.

היי, אתה מקשיב,
גם אני כבר די קשיש
ולבד,
אז תשאר לפחות עד שאני מפה הולך,
או מתפנה.
או עד שלא ארגיש.
עוד קצת תתאפק לפני שתוכל,
ללכת, לרוץ בשדות אירלנד הנצחיים.
בשמיים של הכלבים.

מכל הדברים שהכרתי, פסיפס של גזרי תמונות, הזיכרון הותיר בי רק
חלקים.
האירועים התפתחו בצורה מסויימת.
כולם מאותה נקודת מבט, ואחת היא. לא יהיו יותר.
הפער בין מה שקורה סביבי, הנוגע בי בחלקים מסויימים, ובין מה
שקורה באותו זמן בתוכי.
הפער הזו הוא בלתי אפשרי.
היום, כבר זמן מה, אני קם כל בוקר בחמש בערך
ואת מסתובבת לצד אחר שאין לו מקום בגיאוגרפיה שלנו.