בפעם המי-יודע -כמה אני עולה על קו 947 מנתניה לירושלים. עוד
בוקר מסריח של פקקים. מתה כבר להגיע לבסיס, לרדת למרפאה,
להוציא עוד גימל ולחזור הביתה.
הלכתי בהתחלה על הקטע שאמא שלי חולה, אבא שלי לא מתפקד והאח
שלי אסטמתי בלה בלה בלה, אבל המש"קית ת"ש שמה עליי קצוץ.
אח"כ הייתי בוכה למ"פ כל שני וחמישי על זה שלא טוב לי בפלוגה,
אני לא מרגישה שאני ממצה את עצמי וכו'. עוד אחד שלא שם עליי.
אז עכשיו אני בעניין של גימלים. איך שאני מגיעה לתחנה המרכזית
בירושלים, נכנסת לשירותים, שוטפת את העיניים עם קצת סבון ועולה
על ההסעה לבסיס. שמעתי שיש כאלה שבולעים גיר, אבל בשבילי הסבון
בעיניים עובד לא רע עד עכשיו.
יום ראשון היום, הלחץ בכבישים מטמטם אותי. החייל שלידי ישן כמו
תינוק. איך שעלה על האוטובוס, תקע את הראש בחלון ונרדם. לפחות
הוא לא מזיין לי את השכל בדיבורי צבא של אוטובוס.
בצומת טייסים הוא מתעורר בפתאומיות ומזנק החוצה. חיל-אווירניק.
כל יום בבית בטח.
עוד לא הספקתי להתרווח בדו-מושבי שהתפנה לי, וכבר עולה איזה
דוסלך- ברלסבי כזה, ומתיישב דווקא לידי. לא אמור להיות להם
איזה איסור כזה לשבת ליד בנות? שיהיה. ישב לידי, אז ישב. רק
שלא יתחיל לדבר איתי או משהו. גם ככה אני עומדת להשתגע.
הברסלבי כאילו קורא את המחשבות שלי ומחליט לעשות לי דווקא.
שואל אותי אם אני משרתת בירושלים. עניתי. רציתי להוסיף
"לצערי", אבל לא רציתי לבאס אותו. ברסלבי והכל.
"עיר קדושה" , הוא אומר לי. "כן", אני עונה בלקוניות. מה הוא
מדבר איתי בכלל?
הוא מוריד את הכובע השחור שלו ומפנה את המבט שלו אליי. לרגע
הוא נראה לי כמו דמות מסרט מאפיה איטלקי. "ירושלים זאת לא עיר
לחיילים. לא עיר למלחמה".
"ומי ישמור על התחת הברסלבי שלך? אלוהים?" רציתי להטיח בפנים
הדוסיים שלו. במקום זה לא אמרתי כלום. לא יצאו לי המילים.
הברסלבי הוציא תהילים והתחיל לקרוא. היה נדמה לי שחיוך קטן של
סיפוק עולה על פניו. הרגשתי שהשתיקה שלי מחזקת אותו. בחנתי את
המדים השחורים שלבש ואת המדים הירוקים שלי.
"חיילים נמצאים בירושלים כדי שתוכל לישון בשקט". אמרתי פתאום.

אולי היום אני לא אוציא גימל.