אני זוכר כל פעם כזאת, כשאני יוצא מהכיתה בתחושה של אי נעימות,
אני הולך ללוקר ומעמיד פנים שאני עושה משהו, כי כולם עושים
המון דברים, ואני לא יודע מה הם עושים.
כל הפסקה אני הולך אליהם, הם תמיד ביחד, אני לא חלק מהיחד
שלהם.
הם 8-6 בנות, ו-2 בנים, (זה היה רק בן אחד, עד שהחדש הצטרף
השנה).

אני מנסה להתחבר איתם מאז שנה שעברה, אבל תמיד זה נגמר כשאני
סתם עומד לידם, כשהם מריצים בדיחות, ואני שותק. אני תמיד שותק.
וכשאני אומר משהו, הם מתעלמים, או שהם דוחים את זה.

בנפרד אני מחובר עם רובם, כשהם ביחד, אני לא קיים.
זה נגמר כבר בפעם אחת שהלכתי באמצע, כי כבר הרגשתי לא נוח,
כאילו אני נדחף, והם לא שמו לב בכלל...
הסתכלתי אחורה כשהלכתי משם, והם פשוט המשיכו לצחוק. גם החדש.
הוא גם רוצה להיות שחקן, יש לו יותר אופציות. הציעו לו להשתתף
בהפקה של י"ב. גם אני רוצה. אני שחקן יותר טוב ממנו בהרבה.
(אני יכול לבכות ושניה אחרי זה לצחוק, אני יכול למות ושניה
אחרי זה להיוולד, והוא... לא!)
אבל אני לא מדבר על ההתעלמות מכישורי המשחק שלי.
אני מדבר על ההתעלמות המוחלטת ממני.

הנה סצינה, תנסו לדמיין לעצמכם איך זה נראה, איך זה מרגיש:
חמישה מה"חברים" (נקרא להם ככה, כי ההגדרה השניה ארוכה מידי
להגיד כל פעם) יושבים על ספסל. הספסל מלא. כל השאר (כולל אני)
עומדים מסביב. כל אחד מאלה שעומדים מתיישב על אחד מה"חברים"
היושבים, על הברכיים של האחרים יש תיקים, אני נשאר עומד. אין
לי מקום על הספסל, אף אחד לא מציע. ואני למדתי מזמן שאני לא
מציע כלום. כולם מתחילים לצחוק על משהו. אני עדיין עומד.
(תתיחסו אלי!!) אז החלטתי ללכת. לראות אם הם יגיבו על זה שאני
הולך. הם לא הגיבו. פשוט המשיכו לצחוק, לא הסתכלו עליי בכלל,
אפילו לא לשניה.

אני חושב שבפעם האחרונה שאחד מהם דיבר איתי כשכל האחרים היו
איתו/ה היתה כשאחת מהם ביקשה ממני למסור הודעה לאחרים שלא היו
איתה באותו רגע (מה אני, פאקינג דוור?!)

אז אני חושב לעצמי. אם אני אתאבד/אדרס/אמות בכל דרך אחרת, הם
ישימו לב? הם יתאבלו? או שהם יצחקו על כמה שהייתי מפגר וחסר
דעה, כמו שהם עשו לאחת שעזבה לבית ספר אחר בכיתה ט'?

חשבתי לסיים את החיים שלי כבר כמה פעמים. תמיד מצאתי לעצמי
איזה תירוץ להמשיך לחיות, לא לקחת את הסכין שפים שלי. התירוץ
האחרון היה שאני רוצה קודם כל להוכיח את עצמי בתור שחקן (אפילו
רק בבית ספר שלי, לא חייב להיות יותר מזה).

אבל לא... אני לא... הם באמת אנשים נחמדים, הם מצחיקים, הם
חכמים, ואני אידיוט שאני ממשיך לחבר את עצמי לחבורה של החסרי
יכולת המסוממים האלה, אני פתטי. אני טיפש. אני צריך פשוט
להסתגר בחדר עד שאני אשלים עם עצמי, או עד שאחד מהם יבוא לראות
מה שלומי. אם לא היה לי טופי בחדר, זה היה גזר דין מוות. הם לא
יבואו.
הם לא יבדקו. אפילו לא אחד מהם...

לא אחד...