הוא קם מהכסא וניגש אל החלון. דרך התריסים עיניו ראו את מה
שהוא מרגיש - חצר בית הספר נטושה וחשוכה וזאת על אף ששני
זרקורים ענקים מאירים אותה. הוא גילה את האפלה שקיימת גם כשהכל
מואר, את חושך הכללי שמתגלה כשהשמש מתחבאת. מטומטם כמובן
להעשות אנלוגיה בין מה שרואים בעיניים לבין מה שמרגישים, אך
אנשים חכמים ממנו אמרו לא פעם שאנחנו רואים את מה שאנחנו
בוחרים לראות, ואולי הפעם, רק הפעם הם צדקו.

השאלה כאן לא הייתה מה יקרה מחר. או בעוד כמה ימים, כי מיאר
מזמן ידע שאין טעם לנסות לדעת מה יקרה. הבעיה שורשיה היו בזה
שבפעם הראשונה בחייו מיאר לא רצה לגלות מה קרה מחר. הסוללה של
הארנב פשוט נגמרה. ואין מה שיניע את הגלגלים שלו ויגרום לו
להתקדם. וכמו כל צעצוע טוב, השליך  את עצמו מיאר אל ערימת הזבל
הקרובה.

אנשים שמתאבדים או רוצים להתאבד אינם ולא יהיו חדשים למיאר, אך
כעט הוא ניסה להיזכר בכל אותם הסיבות שעבורם שווה לחיות:
לחייך, לאוהב, להתאהב ועוד אלף דברים שכעט נראים כמו אבק
מאזניים. מסתבר שכדי להאמין בהם צריך כבר גם ככה לרצות לחיות
וכל השאר בה מעצמו, הרי אם מניחים שחיים כדי לחייך, יש להאמין
שרוצים לחייך => רוצים לחיות, אבל מה עם לא רוצים? פשוט לא
רוצים לפתוח את העיניים? לא רוצים לנשות כי זה לא יביא עם זה
שום דבר טוב?

חבר טוב של מיאר תיאר בפניו את הבעיה הגדולה ביותר עם ניסיון:
צריך לרכוש אותו. גם הזמן זה ככה, כולם מאמינים שהוא המרפא
הטוב ביותר, אבל הכואבים לא רוצים לחיות את הזמן הזה. והזמן,
כבר היה ערמומי לא פעם למיאר ותקע לו סכין בגב.

מיאר שב אל החלון. ליד אחד הזרקורים הוא ראה עץ ענקי שבטח קיים
עוד מלפני שהוא נולד ולבטח יתקיים גם אחרי מותו ותהה איזה יופי
זה לעצים. הם גדלים בעצמם ויכולים להתקיים ממים ושמש בלבד הם
פשוט קיימים ולא צריכים לדאוג אבל מה לעשות, בני האדם הם
יצורים תבונתיים, יחד עם כל החרא שהם קיבלו מיהוה, הם קיבלו גם
את הבדידות. הצצה נוספת בחלון גילתה עוד עצים גבוהים וותיקים
שגם הם מאושרים, הם חיים מאות שנים. ובני האדם, כמו לחם לבן,
נרקבים בעשירית הזמן, אך נאבקים להשאיר חותם. כאלה הרוצים
ילדים ואחרים בולטים באיזה הישג מדעי, תרבותי או אחר,  ואחרים
פשוט מסופקים מלכתוב את שם באוטובוסים, פארקים, קירות או כל
דבר אחר שלא זז בזמן שמרססים אותו.

אבל את מיאר זה לא ענין, הוא ניסה להבין מה הטעם בלהשאיר חותם.
זה לא משנה דבר. הרי אחרי שמתים בכלל לא משנה לנו דבר. אבל
אפילו שהגיון מבין את זה, קשה להיאבק בדחפים הבסיסים של הנצחה
עצמית. שהרי הנצח הוא אוייבו הגדול ביותר של האדם. בכל פעם
שאותו אדם עושה ילד או סתם משחית איזה עץ, הוא מרגיש שהוא הראה
לנצח מה זה. אבל בעצם גם זה עובר ופשוט אותו אדם כבר שוכח את
זה. מסתבר שאפילו הזיכרון של הניצחון הינו חזק מהנצח, אז על
אחד כמה וכמה זכרונות "מתוקים" או "נעימים".