אני מדליקה את הרדיו בתקווה לשכוח ממנו. אבל הגורל צוחק לי
בפרצוף ומשמיע את השיר fall at your feet של להקת crowded
house. וזה לא כמו שאתה מחכה לשיר שאתה אוהב יום שלם ובסוף
מדליק שניה לפני שהוא נגמר. השיר רק התחיל. ואין לי שום דבר
נגד השיר, זה שיר משגע. הייתי שומעת אותו בממוצע פעמיים ביום
ב-4 שנים האחרונות. אבל לא מהרדיו. או מהטלוויזיה.
ממנו.
הכל התחיל לפני כמעט 4 שנים. 5 חודשים לחברות שלנו. מההתחלה
אני ואמיר היינו קרובים. היינו מהזוגות האלה שכשאתם הולכים
ברחוב לבד, אתם חושבים לעצמכם 'שימצאו חדר'.
היינו בני 16 כשהכרנו, ובני 17 כשהתחברנו. ובדיוק. שנינו
נולדנו בספטמבר, והכרנו בתחילת כיתה י'. התלמידים החדשים
בתיכון. טוב, אנחנו ועוד 20 בערך. אבל אנחנו היינו באותה כיתה.
בכיתה י"א, ביום הראשון, משהו קרה. הגענו ודיברנו כאילו לא
התראינו שנים, והבנו שזה זה. מאז אנחנו ביחד.
היה תחילת פברואר, וגשום בהתאם לעונה. ישבנו אצלו בחדר ושמענו
רדיו. 105, התחנה האהובה עליו. רדיו 105, אתכם כל הזמן. זאת
היתה הסיסמה שלהם. ואז השדרנית אמרה משהו שדרני כזה כמו, 'מאוד
קר עכשיו בחוץ, אז הנה שיר יפה שיחמם לכם את הלב. כאן רדיו
105, אתכם כל הזמן'. אמיר צחק ואמר שאני מחממת אותו יותר טוב
מכל שיר, ומשך אותי עמוק לתוך הפוך שלו.
ואז התחיל השיר. אמיר קפץ ואמר בהתרגשות 'הי, זה fall at your
feet של ה- crowded house'. הוא מכור ל- s'80. אבל ממש. מכיר
כמעט כל להקה וכמעט כל שיר של כל להקה. הוא התחיל לשיר את השיר
ביחד עם הרדיו. המשפט היחיד שהצלחתי לקלוט היה whenever I fall
at your feet"" שזה לא ממש חוכמה, כי זה גם שם השיר.
הוא הסתכל עלי ברגע של מוזיקה בלי מילים וזרק במהירות 'זאת
הלהקה ששרה את weather with you. את don't dream its over'
נזכר בשיר יותר מוכר. ובמהירות חזר לשיר עם הרדיו את הסוף. כזה
היה אמיר. תמיד שמח לדחוף לראשי עוד פיסת מידע על מוזיקה. כל
בנאדם אחר הייתי רוצה להרוג על איך שהוא מכריח אותי ללמוד
דברים. את אמיר אהבתי.
ואז הוא שוב שר את המשפט היחיד שהבנתי, שהיה שם השיר, ושאלתי
אותו 'כמה פעמים זה כבר קורה?' הוא הסתכל עלי בחיוך, אבל רציני
מאוד ואמר 'כל הזמן'. ואז נישק אותי.
בבת אחת השיר קיבל משמעות חדשה.
אחד הדברים שמשותפים לנו, זה ההידבקות לשירים. ומאותה סיבה,
במשך חודשיים וחצי לפחות - עד פסח - הוא כל הזמן המהם אותו,
ובהפסקות או כשהיינו לבד היה שר לי ממש. כשהייתי שומעת את
השורה היחידה שהכרתי, הייתי שואלת אותו שוב כמה זה כבר קורה
לו. והוא תמיד היה אומר 'כל הזמן'.
וזה נגע בכל פעם מחדש.
בערב לפני ארוחת הסדר היינו אצלו בחדר שוב. התחנה של אמיר
שידרה תכנית בקשות ואמיר צלצל וביקש את השיר. השיר שהפך להיות
השיר שלנו.
התחילה המוזיקה, 'רדיו 105, אתכם כל הזמן' שמעתי את השדרנית
אומרת, והשיר התחיל. הפעם הקשבתי יותר טוב למילים, מנסה להבין
על מה השיר מדבר. באמצע כבר נסחפתי אחרי קולו של אמיר והמילים
נשכחו.
כמו שאמרתי, אמיר אוהב מוזיקה, ובאופן לא מפתיע, מצאנו את
עצמנו מבלים במקום הקבוע שלנו, קריוקי בר. פגשנו שם אנשים
שהפכו לחברים טובים שלנו. ולמרות השעות, אף אחד מאיתנו לא
זמר.
את הבגרויות אותה שנה אני בקושי זוכרת, אבל אני לא אתפלא אם
באמצע השאלה בהיסטוריה על היטלר המורה תגלה שהוא נופל לרגליי.
לכבוד יום השנה הראשון שלנו הוא הקדיש לי את השיר ברדיו. אמרתי
לו שאני אוהבת אותו והוא שאל אם אני מוכנה לקבל את המתנה שלי.
'זאת לא המתנה?' שאלת אותו. הוא רק חייך ולקח אותי למועדון
שלנו. מסתבר שאמיר הצליח איכשהו להשיג את המוזיקה של השיר והוא
סידר משהו עם הבעלים - שכבר הכירו אותנו טוב באותו זמן - שיהיו
המילים של השיר במחשב שלהם. וכך, בבכורה מדהימה הוא שר לי את
השיר מול כל מי שהיה במועדון אותו ערב. שישי בערב.
כבר ידעתי את המילים בע"פ. כמעט ובכיתי כל פעם ששמעתי את השיר.
לא ראיתי את עצמי אוהבת מישהו כמו שאהבתי את אמיר. ולא חשבתי
שמישהו יאהב אותי אי פעם כמו אמיר.
כשהצבא באופק הקרוב, בילינו את כל שנתנו האחרונה צמודים מאוד,
ובחגים המשפחות ויתרו עלינו לחילופין. לא יכלנו להיפרד. לא
רצינו.
התגייסנו כחודש אחרי יום השנה השני. כל אחד מאיתנו לבסיס סגור
אחר. היינו מדברים בלילות, ולפעמים ביום, ובכל פעם, ללא יוצא
מן הכלל, היה שר לי. ואני בהתמדה שאלתי 'מתי זה קורה לך?' והוא
ענה 'כל הזמן'.
כך אמרנו אני אוהב אותך אחד לשניה.
יום אחד אמר לי שיעדר שבוע בגלל סינג'ור של הבסיס שלו עקב
המצב. כעבור יומיים קיבלתי מכתב ממנו שאומר 'אני לא ממש טוב
בזה. אני מתגעגע יותר מידי, אבל אני לא בוכה כי את אמרת שזה
התפקיד שלך. הלוואי ויכלתי לנגב לך את הדמעות עכשיו.' ואז פשוט
כתב את המילים של השיר. בסוף המכתב הוסיף נ.ב. וכתב 'כל
הזמן'.
הלוואי והוא היה שם לנגב לי את הדמעות.
ולמרות שדיברנו לפחות פעם ביום, בערך שעה וחצי כל פעם, לא
התראינו מספיק. כמעט ולא יצאנו באותן שבתות הביתה, והרגילות
שלנו היו בהפרשים של שבועיים, דבר שהמפקדים לא הסכימו להתגמש
בעניינו.
אבל כשהתראינו, פעם בחודשיים בערך, זה היה שווה הכל. הכל.
וכך, עברו כמעט שנתיים והשתחררתי. אני ואמיר החלטנו להתחיל
לחפש דירה. המשפחות שלנו, שמסתדרות מצויין בלעדנו ונמצאות
בקשרים טובים גם כשאנחנו בבסיס, הסכימו לעזור לנו עם הנושא.
לכולם היה ברור שאני ואמיר זה לנצח.
בדיוק יצאתי מדירה קטנה ומקסימה שבדקתי כשהפלאפון שלי צלצל.
אמיר ניצל את הפסקת הצהרים כדי לשאול אותי מה שלומי, ואיך
להיות משוחררת 17 ימים בדיוק. הוא אמר שלמרות שיום שני והוא
היה בשבת בבית הוא כבר מתגעגע.
אמרתי לו שהוא לא מקורי כי אני כבר לא יכולה לחכות עוד 26 יום
לראות אותו שוב. 'הפתעה' אמר בחיוך. 'אני חוזר עוד 21 יום.
ומעוד 3 שבועות אני חוזר כל שבת שניה הביתה. עשו שינויים
בבסיס.'
'אני כל כך אוהבת אותך' אמרתי לו בהתרגשות. 'בדיוק ראיתי דירה
מקסימה, והאישה מוכנה לחכות עד שתחזור ותראה אותה. אתה תאהב
אותה אני יודעת.' הוא שר לי. שאלתי מתי זה קורה בקול חנוק
מדמעות של אושר ואהבה. 'כל הזמן' אמר ומיד ניתק. ידעתי שזה
בגלל המפקד שלו. הייתי כל כך מאושרת עד שלא היה אכפת לי באותו
רגע מהמפקד המניאק שלו. וכמו שהכרתי את אמיר, אנחנו נראה את
הדירה ואז נצא לחגוג את יום השנה הרביעי, אחרי שבשלישי היינו
בבסיס, קצת לפני הזמן. ושבועיים אח"כ הוא ייקח אותי לחגוג קצת
אחרי.
הייתי בעננים.
המציאות הכתה בי כעבור שלושה שבועות, כשאמיר חזר הביתה.
לאחר שעה ארוכה בה לא יכלנו להרפות זה מזה הלכנו לראות את
הדירה. כל הדרך זמזמנו את השיר. קצת לפני הבניין עם הדירה,
אמרתי לו שאני לא חושבת שהמילים של השיר כל כך מיוחדות.
'אבל את אוהבת אותו.' אמר לי ואני הסכמתי שיש בהן משהו. 'יש
בהן אותך' אמר לי. באותו רגע האמנתי שדבר לא יכול להפריד
בינינו. אי פעם.
ראינו את הדירה. אמיר אהב אותה. כשיצאנו ממנה אמר ששכח את
הז'קט שלו שם. הוא תמיד שוכח ז'קטים. אמרתי לו שאני מעבר לכביש
קונה לנו שתיה. הוא נישק אותי קלות ואמר 'יש לי משהו להגיד לך
כשאחזור.' ואני ידעתי, פשוט ידעתי שזה יהיה משהו רומנטי.
ראיתי אותו יורד בריצה את המדרגות של הבניין בדיוק כששילמתי
למוכר. בדיוק כשהגיע למעבר החצייה נהיה אדום ברמזור. וזה רמזור
ארוך. כבר לא יכלתי לחכות לשמוע מה הוא רוצה להגיד לי. חיכינו
לירוק. ההמתנה נראתה לי כנצח. וכל אותו זמן הוא הסתכל עלי.
והמשיך להסתכל גם כשנהיה ירוק. אנשים התחילו לחצות והוא הסתכל
עלי. 'ירוק' קראתי אליו. הוא התחיל לחצות אלי. כשהיה במרחק שני
צעדים מהמדרכה התקדמתי אליו לתת לו את הפחית שלו.
ואז הכל קרה. המציאות נחתה עלי. מכונית הופיעה משום מקום חותכת
את כל הכביש. חותכת את אמיר.
'ללאאאא!!!!' צרחתי וזרקתי את הפחיות ורצתי אליו. הגוף שלו
פשוט נזרק אלי ונחת לרגליי. 'אמיר, אמיר' קראתי אליו. התיישבתי
והחזקתי אותו קרוב אלי. 'אמיר...'
'רציתי להגיד' התחיל, אבל אמרתי לו שעדיף שלא ידבר, שישמור
כוח. ציוויתי על אנשים לצלצל לאמבולנס. אבל הוא המשיך. 'רציתי
להגיד  whenever I fall at your feet, and you let your...'
הראש שלו צנח. 'אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך' מלמלתי אליו.
לפתע השיר ברדיו מגמגם. הדיסק שלהם בטח שרוט. השדרן מתנצל על
שהשיר נקטע פתאום ואומר שמיד יתקנו את התקלה, ובינתיים מפרסם
את מספרי הטלפון של התחנה.
עברו 9 ימים. שבוע אחרי יום השנה שלנו. השדרן מודיע שתיקנו את
הבעיה, ושם שיר. את אותו שיר. הטלפון מצלצל, אבל אני כבר יודעת
שזה לא אמיר. זה חברים ומשפחה שמשתתפים בצער.
אני מכבה את הרדיו כי אני באמת כבר לא עומדת בזה. הטלפון בסופו
של דבר מתייאש.
אבל אני עדיין שומעת אותו. הרדיו כבוי, אבל קולו של אמיר, כמו
בפעם הראשונה בה שמענו את השיר, מתנגן בראשי.
"whenever I fall at your feet", אני שרה בקול חנוק. "מתי זה
קורה?" אני שואלת בבכי. אני נופלת על המיטה, ובטעות מדליקה את
הרדיו מחדש. אני שומעת את צליליו האחרונים של השיר ואת השדרן
מסיים את סיסמת הרדיו, "כל הזמן."