ואז היה שקט. אף אחד לא שמע, אף אחד לא ראה, השמיים היו שחורים
ואפילו העננים נעלמו. רק קולה של הילדה ההיא, בת ה-14, נשמע
מתוך המכונית: "תעזוב אותי, אל תיגע בי, איה, אתה מכאיב
לי...".
והוא המשיך בשלו, נגע לא נגע, החטיף לא החטיף. היה חושך חזק,
אלוהים אפילו לא שמע אותה. והיא צרחה, בכתה, עברה את כל מדורי
הגיהנום באותן השניות, באותן דקות כאשר הוא נגע בה.
ואז היא הגיעה הביתה, כולה קפואה, מפוחדת, נגעלת מעצמה, רק
רצתה להתקלח ולהוריד את כל הזוהמה, להוציא את כל הכאב, שלא
ישאר בה טיפת ריח שלו, טיפת תחושה, אבל הכל היה ריק.
הריח, התחושה, אותם הזיכרונות שהיא חשבה שיעלמו במקלחת, ננעצו
בליבה כמו סכינים דוקרים.
אז היא חלמה עליו, ושוב זה חוזר, אמאל'ה, איזה פחד. הוא שוב
מתקרב אליה, שוב מפשיט אותה באלימות, שוב נוגע בה. והיא רק בת
14.
ופתאום היא מסתגרת בעצמה לא מחוברת לעולם, כולם חושבים שהיא
נדפקה אבל אף אחד לא יודע, שמשהו דפק אותה. שאיזה מטורף נגע בה
באכזריות, וכולם לא ניחשו שהיא לא סתם מוזרה - היא עברה את
הדבר הכי הכי נורא.
הוא המשיך להסתובב, לחייך אל העולם, ורק היא נשארה בחדרה הקטן,
לא רצתה לדעת מה קורה מחוץ לחדר. את אותם הזיכרונות היא העלתה
שוב ושוב, אף פעם לא אמרה כי מישהו לקח את בתוליה סתם בלי
סיבה, היא רק שתקה ושתקה והוא המשיך והמשיך.
כיום, היא כבר גדולה. היא חיה בצורה שונה, לא רוצה להיזכר
באותו יום נורא, אך מקווה שאם יש עוד בנות שעוברות את מה שהיא
עברה, הן לא שותקות כמוה, כי הפצע רק גדל בליבה.