ושוב אני מוצא את עצמי צועד בינות העצים נפולי העלים. רעש הקור
שנתקע באוזני ובאפי, השמיים האפורים חסרי המבע, ושביל החצץ
הבוצי מספקים לי את הרקע.
לאן אני הולך? קשה לי לדעת. המוח שלי התרוקן עכשיו, ונתון כולו
למאווי הרגליים, אותם תוחמים רק גבולות הדרכים והשבילים.
בתחילה מפחידה אותי ההליכה חסרת הפשר; אבל עם כל צעד אני מרגיש
הקלה, ורוגע מסוים משתלט, ובסוף אני פשוט זורם עם הצעדים,
וברגע שלא חשוב לאן הולכים, לאן צועדים, עולות המחשבות
הרגילות, הנורמטיביות: אהבה, כסף, סידורים, זיונים. החושים
מתחדדים; אני שומע את רקיעות נעליי בשבילים השונים בהם אני
דורך. רעש הבוץ משובץ האבנים, רשרוש הדשא שאסור לדרוך עליו,
חספוס האספלט המיושן, ואז הברווזים ששוחים באגם הקפוא, משמיעים
קולות של הנאה או של סבל. אני מתישב בכיסא ירוק מברזל קצת
חלוד, והישבנים שלי קופאים. אז אני ממשיך ללכת, ושוב המחשבות,
ולמה כשמהרהרים תמיד זה חייב להיות על ענייני רגשות, על
אבסטרקציה? למה אי אפשר להרהר על טעמו של הטבאסקו הירוק, או על
רכותו של ניר הטואלט בעל השכבה המשולשת? ואז אני מתחיל לחשוב
על הסיפור הזה, על המילים, על האותיות, על המשפטים שירכיבו
אותו. אני חושב על זה שמזמן כבר לא כתבתי סיפור עלילתי, שאני
כותב הרבה קשקושים ניסויים עם ניחוח אקזיסטנציאליסטי. ואז
פתאום מישהי עוצרת אותי ושואלת איפה המקדונלדס הכי קרוב? תחצי
פה את הגשר, תפני שמאלה, 5 דקות הליכה, שוב ימינה. אי אפשר
לפספס.

אני נכנס הביתה, ריח חזק של צ'יפס שטיגנתי אתמול עולה באפי.
אני חולץ נעליים, והופך אחת, מביט בסוליה. שיירי חצץ קטנטנים
תקועים בנקבי הסוליה, וגם בוץ, וחרא יבש, ומים מעופשים. אני
מניח את הנעל חזרה, ונשכב על המיטה. כמתוך אינסטינקט נשלחת יד
ימין למעמקי הג'ינס, אל מעבר לגטקעס, וחופנת את איבר המין.
התחושה מוכרת, ההרגשה מנוכרת. אני מתחיל לשפשף, תחילה באיטיות,
אט אט בקצב מהיר יותר, פאנקיסטי ממש בסוף. אני מרגיש את פיסת
העור מתמתחת טיפה, בקושי, באי רצון ניכר, כאילו עושה לי טובה.
אני עוזב את האלמנט, ומוציא את היד מהמכנס.

ושוב אני הולך. לאן אני הולך? וגם מתחיל לרדת גשם, קטן כזה,
מעצבן. אבל הרעש מגניב, כי הדשא שאסור לדרוך עליו לח ורטוב,
והבוץ יותר בוצי ממקודם, והאספלט סתם פחות מחוספס. מי יודע,
אולי היום תיתקע לי קצת אהבה בסוליה, איפשהו בין הבוץ לחרא.
חבל רק שהחרא היום פחות יבש.