היא יושבה במטרו, פניה שקטות ויפות. עור פנים חלק, שיער ברונטי
הדור. יופי אירופי מהמם, מוקפד. עיניים גדולות, בוחנות, טיפה
רעות. היא יושבה במטרו, מדהימה, לבושה במיטב המחלצות, נועלת
מגפיים שחורים עם עקב רחב, רגליים שלובות, רגליים סקסיות
להפליא. היא יושבה במטרו, בכיסא ליד החלון, ואני מביט בה ממול,
מנסה לתפוס את מבטה המלכותי, הארוגנטי. ופעם אחת היא מסתכלת,
אבל מייד מזיזה ראשה הצידה, אבל אני לא מוותר. גם כשנכנסים בני
אדם לקרון, ועומדים בתווך ביני לבינה, אני מסתכל בה דרך
ההשתקפות של החלון, יפה וזוהרת מתמיד, עם אפקט הטשטוש של
הלכלוך של החלון, והרעש של האוויר הדחוס השורק באזניים.
היא יושבה במטרו, מקשיבה או לא יחד איתי וכולם לצליליו
המתחנפים של פושט יד מקומי והאקורדיון שבידו. היא יושבה במטרו,
תיכף היא תקום, אני יודע. תיכף היא תקום, ואני עוד לא הספקתי
להכיר אותה. מאיפה היא באה, ולאן היא הולכת? על הזין שלי מאיפה
היא באה, העיקר שתלך איתי. היא יושבה במטרו, ישבניה נחים
באלגנטיות על המושב העייף, טריים ורעננים גם לאחר יום עבודה
בנאלי אך שגרתי. חזה מותח בשובבות מלאת חן את חולצתה, ובולט
במעט מבעד לסוודר, לא חשוב הסוג. היא יושבה במטרו, ואני צריך
לרדת בתחנה הבאה. קיבינימט, מה את יושבת, תקומי גם! אבל אני
כבר מרים את הידית, ופוסע לחוץ. נותן עוד מבט לאחור. היא יושבה
במטרו.
(מחווה ל-"היא יושבה בחלון", של ביאליק) |