"אני מקווה שאתה לא כועס" את אומרת בחצי קריצה, לא נעים לך, את
במבוכה.
לא, אני לא כועס, באמת, רק הלב פועם והולם, גופי עירני, חד,
מולהב. כבר היינו שם, יד מטיילת בעדינות לאורך גב, יד מלטפת
באיטיות אך עם הרבה חום ויציבות ישבן, אצבע מחליקה על עור פנים
לוהט ומתוח. ועינייך עצומות, וגופך רוטט, רעב, רוצה.
-
יש קולה, יש עוגיות, את אומרת בפיזור הדעת, רק נכנסתי ועוד לא
פשטתי מעיל. תודה אני פולט, מעביר יד על שיערך החלק. ומתחילים
מכלום, מההתחלה, שיחה בטלה, ועוברים למיטה, ושיחה על דחפים
רצונות וחרמנות, ואז ראש על הכתף, גוף שמתכרבל, ואף שמסתתר
בחיבור בין החזה לזרוע, ולב שדופק בחוזקה.
וכבר עוד רגע אנחנו בשיא, לא בטוחים, זורמים, ידיים, כפות
ידיים, כפות רגליים, ישבן. אבל גם אני לא בטוח, אני לא רוצה
שתעשי משהו שתתחרטי עליו, שאת לא בטוחה לגביו, עכשיו עוד אפשר
להפסיק, ואני קם להשתין, וזהו, כי הפסקת, וכוס אמק עם המוסר
המזוין הזה שלי, מאיפה הבאתי את זה.
-
ולא, אני לא כועס, רק קצת עצוב, רק קצת מאוכזב, עדיין לא נרגע.
אני כבר במעלית, והדלת נטרקת, והלילה כבר מזמן, וכל כך רציתי
מין ושפיכה, אבל קיבלתי עוגיות וקולה, חמה ובלי גזים.