כנראה שאף פעם לא אהבתי אותה. גם כשזיקפתי פגעה בה בטעות,
בחפשי תנוחה מתאימה לשינה. גם כשהבטתי בעיניה הירוקות-חומות,
ונשקתי לשפתותיה הצרפתיות.
וכשהבטתי דרך החלון החוצה, בנחיל הנשים היפות שפוסעות בגאווה,
בעולז והדר, ובדמיוני קורצות לי ומחכות לי שאזמין אותן למעלה
אליי, לשיחה בטלה וזיקפה. אבל היא ישבה לי על המיטה, ואם לא על
המיטה אז על הראש, לא מרפה, ולא באשמתה. כי כנראה שאף פעם לא
באמת אהבתי אותה, לא כמו שהיא אהבה.

נעלי הבית המרופטות מונחות בשלווה על הרצפה, האחת נשענת בחיבה
על רעותה, משובצות בחום ובשחור, מבפנים פרווה דהויה ולבטח
מצחינה, החלק האחורי מעוך, כי מעכתי אותו עם העקב, שאף פעם לא
נכנס פנימה. אני מחליק את רגליי העייפות פנימה, נעלי הבית
מכניסות אותן בחום. הפרווה כבר לא הכי מחממת, אבל למי אכפת,
עוד מעט יוני. לשונית אחת מקופלת, השניה לא, יש לי כפות רגליים
מוזרות, גדולות, אבהיות. ואם היא רק היתה יכולה, הייתה זורקת
את נעל הבית עליי, כדי שיפגע ויכאב, כי לה כואב, והיא רוצה
להחזיר. ועכשיו היא עצובה ושונאת, כמה מהר וקל השינוי משמחה
ואוהבת. כנראה אף פעם לא אהבתי אותה.

גם אם השכנה היתה נכנסת, מבוישת ובכפכפים, ומתיישבת לכוס קפה,
וכמה שירים של גנזבורג, ואז היתה נושקת לאשכיי ומלטפת לישבני,
אז בטח הייתי נהנה. כי כנראה לא אהבתי אותך אף פעם. אבל זה לא
אומר שלא עצוב לי עכשיו.