הכל קרה כל כך מהר.
כמו בבדיחה עם הצב שחוטף מכות ברחוב מכמה ארנבים, חוזר הביתה
בוכה, אמא שלו שואלת מה קרה והוא עונה -
לא יודע, הכל קרה כל כך מהר.
אני שוכב במיטה, החדר חשוך וספוג כבדות. התריסים מוגפים, אבל
רעש הרחוב חודר דרך החריצים. לא כל כך חם, אבל שמיכת הפוך מכסה
את כולי, יוצרת חמימות נעימה, אולי טיפה מוגזמת. בידי שלושה
שלטים - אני תמיד שלב אחד לפני הקידמה - לטלוויזיה, לממיר,
לווידאו. על המסך דמויות שטחיות כמו המסך, מדברות על אהבה
והתבגרות, שני דברים עצובים. אל תגדל כל כך מהר, תהנה, תאהב,
תתעקש על אהבותיך. תהיה ילד, תהיה תמים, תשחק, אל תגדל. אני
לוחץ על השלט של הווידאו, בפנים יש סרט שהכנתי קודם. הסרט
מתחיל.
-
אחרי 50 שנה הסרט נגמר. סרט טוב, אבל קצת ארוך מדי, אני חושב
לעצמי. אני מביט סביב, החדר עדיין חשוך, קצת מצחין. אני קצת
רעב, אולי אני אקום לאכול משהו. אולי אני גם אתקלח. צלצול
בדלת. "רגע" אני ממלמל, קצת צרוד, ופוסע באיטיות של בן 75
לכיוון הדלת. פותח את הדלת בחריקה של סרטי אימה. מולי עומדות
ארבע זקנות, ארבע בנות. אני מאמץ מבט, מנסה לזהות. וואללה, לא
מצליח. יעל, מיכל, נועה ויובל, הן מזכירות לי, ואני מכניס אותן
פנימה, את ארבע הבנות שאהבתי לפני 50 שנה.
איך פספסתי אותן? איך זה קרה? אני עוד זוכר את ארבעתן, יפות,
מדהימות, חכמות, מצחיקות, מושא האהבה של הרבה. איך את כולן
רציתי, הערצתי, אבל אף אחת לא קיבלתי. הן מראות לי תמונות - של
הנכדים, של הילדים. נכדים? מתי הספקתן בכלל להתחתן? מתי הספקתן
לחיות כל כך הרבה? באמת התגעגענו אליך, הן אומרות. פתאום שמנו
לב שאתה לא שם. לאן נעלמת? לא נעלמתי, אני עונה, ראיתי סרט,
דווקא סרט טוב. אני מביט בהן, נזכר באהבה, בתאווה, בארבעת
הדברים שהכי רציתי שיקרו ולא קרו. אני נזכר איך פעם אחת בכיתה
ישבתי מאחוריה, גבה החלק אל מול עיניי הרעבות, צחוקה העליז
מרטיט את איברי, ומדי פעם היא מסתובבת, מישירה מבט מתוק, ממיסה
כל דבר חי בי. ואני זוכר איך היא נעה על כסאה כשלפתע קול נאד
קטן בקע ממכנסיה, נאד אישה, נאד אלגנטי. אני זוכר את פרצופה
שהאדים בין רגע, את המבוכה מפני הכיתה, את הצחוק והלעג שעוד
רגע מגיעים. ואז... ואז קמתי ואמרתי "אופס.. השתחרר" וכולם
צחקו, והיא הביטה בי בעיניים מודות, מעריצות, שמחות, ואני כבר
חשבתי איך נקרא לילד השני שלנו... "יונתן" היא קוטעת אותי. "זה
הבן השני שלי, יונתן" ודוחפת לידי תמונה של בנה. אני מחייך,
מחזיר. טוב, הן אומרות, באנו רק לראות מה שלומך, אני חייבת
לרוץ להופעה של הנכדה, אומרת אחת, והשניה צריכה לבשל לב עלה
ארוחת ערב, והשלישית צריכה לארגן את המזוודה כי טסים לפריס,
והרביעית קבעה עם חברה. טוב להתראות, אני מנופף בידי הזקנה,
בטוחות שלא תרצו להישאר לסרט?