ואז נפלתי למימיו העכורים, השלווים, המגעילים והעמוקים של
הסיין, והרעש היה נוראי. הרעש של הפגיעה במים, רעש המלמול
והגיחוכים של האנשים מלמעלה, ואבוי, גם רעש הספינה המתקרבת. זה
לא באמת קורה לי, חשבתי לעצמי. הריח המבחיל היכה באפי, וגם
הבושה, או שמא היה זה ריח הבושה. טוב צריך להתחיל לשחות, ימינה
או שמאלה, רגע, אבל בגדה הימנית בכלל אין גדה, אז יאללה שמאלה,
אלוהים אני מרגיש את הלב דופק בעצמה, או את הלב דופק מהשפלה,
או אולי זה בכלל דג לוקוס שמנקר לי בלב. אגב לב, אני מסתכל שוב
למעלה, למעקה, אל בליל האנשים שמצטופפים לחזות בי. חלקם בטוחים
שאני חלק מאחד המופעים שעל הגשר, ומחפשים מקום להשאיר לי כסף.
אני מחפש אותך שם אבל לא מוצא. לאן נעלמת? טוב לא משנה עכשיו.
אני מתחיל לשחות, קודם חזה אבל מהר מאוד חתירה, כי אני שומע את
הספינה מתקרבת וצופרת, או אולי זה הדג לוקוס, או אולי הבושה.
בסופו של דבר אני מגיע לגדה, מטפס על אבן או שתיים כמו שלמדתי
בתנועה, ורועד מקור. שוטר ניגש אליי במבט מאיים. אני מסביר לו
שפשוט נפלתי, שהייתי איתך וראינו מופע על הגשר. הוא מאמין לי
בסוף ונותן לי ללכת, הבנזונה. אני מחפש אותך, וקר לי, ואני לא
רואה אותך. לעזאזל, אני רוצה לראות אותך עכשיו. אני צריך
שתעזרי לי, שתצחיקי אותי, את לא מבינה? אבל את לא פה, ואני
מתחיל להבין שגם לא היית פה אף פעם, שאת רחוקה, כי אם היית פה
בטח לא הייתי נופל, לא היית נותנת לי. אני מרגיש צביטה בלב. או
אולי זה הדג לוקוס שנתקע לי על החזה.
-
אני מעביר יד רוטטת ואיטית מילימטרים מעל בטנך הרדומה. את אולי
לא מרגישה אבל את חשה. את ישנה שינה עמוקה, שינה שלווה. אני
יכול להביט בך ככה עוד הרבה זמן, מהופנט, אבל צריך ללכת
לעבודה. אני מנשק לך בעדינות את הירכיים, שנשארו חשופות חרף
הקור הפריזאי הקר. אני יוצא מהדירה ונועל, יורד למטה, נעצר,
חוזר למעלה, פותח את הדלת, ושוב מביט בך. לעזאזל כמה אני מרגיש
קיטשי איתך. אבל אני אוהב את זה. אני קורע פתק ורושם לך בעט
"אני אוהב אותך כל-כך", ומניח לך ליד הראש. אני אשקר אם אני
אומר שאני לא מת להעיר אותך ולזיין אותך, אבל אני מאחר.
-
את לא מדברת הרבה היום, אבל זה בסדר, גם אני חושב שמילים
מוערכות יתר על המידה. את מסתכלת עליי עם העיניים האלה שלך,
מפריעה לי לראות כדורגל, אבל מהר מאוד אני משתכנע שאפשר לשחק
כדורגל אני ואת - בלי ידיים, רק רגליים, על המיטה. פעם את עושה
לי פאול, פעם אני מוציא לך כרטיס צהוב, פעם את תופסת אותי
בנבדל, ואז אני מבקיע גול. שניים.
את רוצה לטייל קצת? סבבה. צעיף, מעיל, יצאנו. איזה יום יפה! את
נעצרת ליד חנות של ארמאני, אני מסתכל לך על התחת. והנה הגענו
לגשר האמנויות, הומה אדם. ליצן אנרכיסט עושה פעלולים חצי
מצחיקים, והקהל מאושר. אנחנו נעצרים להסתכל, נשענים על המעקה,
מחייכים. ואז פתאום את מחבקת אותי, כל-כך חזק, כל-כך יפה, ואני
מנשק לך את הפה, ואת מרפה אחרי דקה שלמה, והליצן בולע חרב.
ופתאום אני מרגיש משהו מוזר בבטן, משהו לא ברור, לרגע מענג
ושנייה אחר כך כואב. אהבה? אולי זה הדג לוקוס שאכלתי אתמול
בערב. אני נשען אחורנית, שואף אוויר. זהירות רק לא ליפול.