[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה היה יום חם, חם מדי לטעמו. הוא ניגב את אגלי הזיעה בעצבנות
ונשף הרבה כאילו רק סיים ריצת 2000. "מה יהיה?!?",שאל בשקט,
"מתי כל זה ייגמר כבר?!?". שאלות כאלה נשאלות בכל יום אין ספור
פעמים, הוא לא היה הראשון ולא האחרון ששרבב אותן על שפתיו
היבשות. עיניו המרצדות לא נחו, ראשו החל להסתחרר וליבו פעם
בחוזקה. רוח חמה נכנסה מהחלון והוא לרגע נרגע קצת, הרכין את
ראשו, נאנח, נשם, בכה.
המזגן התקלקל, המאוורר תקוע, החלונות פתוחים. הוא קם מהכיסא
ויצא החוצה להביט בשמיים, אולי שם ימצא את התשובה שלו?!?. כמה
עננים לבנים שייטו בהילוך איטי, כאילו כלום לא יכול לגעת בהם,
כלום לא יכול להרוס את שלוותם. ציפור, שתיים עפו ונחתו על איזה
עץ אחד בחצר. "לו רק יכולתי להיות כמותן", חשב, "לעוף לאן שרק
ארצה, בלי כרטיס, בלי מחלקה, בלי דיילות". הוא התיישב על מדרגה
נמוכה ונח, בחוץ תמיד פחות לוחץ, תמיד יותר נעים. השמש התחבאה
מאחורי ענן אחד ונהיה קצת יותר מוצל ונוח, "שיישאר ככה", חשב.

הוא לא ידע מה יהיה באמת אבל היו לו כמה השערות סבירות, בכלל
הוא בעצם חשב לסיים את כל הסיפור שלו, אולי כדורים או חבל, הוא
לא רצה לעורר סצינות מיותרות. "כדורים זה עדיף", חשב, "פחות
מזעזע". ככה אולי יוכל באמת לרחף מעל, להיות קצת כמו אותן
ציפורים קטנות שראה בחצר.  
זה שנים שהוא מחפש את התשובות שלו, כמו כולם בעצם, שואל ומחפש,
מוצא וזורק, לא מוצא, לא מאמין. יש לו חלל ריק בפנים והחלל הזה
עושה רושם שרק גדל וגדל, מנפח לו את הלב, לוחץ, מעיק. אנשים
נוסעים להודו לחפש את התשובות שלהם, מרעיבים את עצמם במשך
ימים, לא מדברים במשך חודשים, לובשים חלוקים צבעוניים, מגלחים
את הראש, בוכים.
אנשים קופצים מהרים כשחבל בודד שומר על נפשם, מטפסים על גבהים
שאיש לא תאר לעצמו שקיימים בכלל, גבהים כאלה שבהם האוויר דחוס
ועכור. אנשים מציירים עם הפה, מפתחים מודעות, רוקדים, מעשנים,
מזריקים, עפים, בוכים.
הוא עוד לא מצא את הדרך שלו לעוף, אבל לבכות הוא כבר הצליח לא
פעם. הוא שמע פעם באיזה מקום שאין טוב בלי רע ושאין אור בלי
חושך, אבל זה נשמע לו כמו משפטים קרים מאיזה מגזין נוער
צבעוני, קל לדקלם משפטים יפים וקליטים אבל מה המשמעות האמיתית
שלהם?!?, מה ניסו להגיד לי בעצם?!?.
מה יעשה אותי מאושר?!?, מה הוא האושר בכלל?!?, מי אני?!?, האם
אני צריך להיות מאושר?!?, מישהו בכלל צריך להיות מאושר?!?.
הוא קרא הרבה דברים שכתבו פילוסופים, רופאים, אנשים מפורסמים
וגם סתם אנשים שאף אחד לא ממש שמע עליהם. הוא קרא הרבה דברים
שכתבו על האושר, על האהבה, על רגשות, על בכי.
בכי, האם הוא תוצר מובהק של כאב או שמא יכול הבכי להופיע גם
במצבים אחרים?!?.
הוא נזכר שבכה פעם כשסיים את התואר שלו, הוא זוכר שבכה
מ"אושר".
אם כך חשב, בכי הוא תוצר של רגש חזק, כאב, "אושר", אהבה.
הוא החל להריץ תמונות בראשו, הביט בצילומים ישנים של חייו,
תמונות דהויות, תמונות צבעוניות. הוא קרא מכתבים ששמר במגירה
אחת חומה, הוא נרדם.
הלב שלו דפק חזק, המחשבות רצו, הוא חלם.
בחלומות שלו הוא ראה מקום אחר, בלי אף אחד, הכל ריק כזה, לא
ממש ברור, כאילו הוא הלך על אויר. עננים לבנים ריחפו לידו, גם
שם אף אחד לא הפריע להם.
לפתע הוא הרגיש קל, הוא עף, ריחף. איך הוא לא שם לב לזה עד
עכשיו?!?, הוא הרגיש כל כך נעים, כאילו שקל כנוצה, גופו פילח
את האוויר והחדיר לריאותיו חמצן טהור, מתוק.
הוא הרגיש את זה, הרגיש את ה"אושר".
הוא המשיך לרחף בהתלהבות, כאילו רק נולד, כאילו מעולם לא היה
שם קודם.
הנוף החל להשתנות, העננים הפכו לערפל, התכול של השמיים הפך
לירוק - אפור עכור והוא הרגיש מאין רסיסים של מים אופפים אותו.
התחושה הייתה של יער עבות, יער לא רגיל, יער של שמיים, יער
מטושטש.
ככל שהתקדם, היער החל להתדלדל - פחות עצים, פחות ערפל , פחות
רטיבות. הוא הגיע למאין קרחת יער חומה, אור רך חדר למרכזה, אור
צהבהב ויפה. גחליליות זוהרות, מנצנצות שטו בתוך האור הזה,
קטנות ויפות , משוות למקום אווירה קסומה.
במרכז האור עמדה תיבה חומה, תיבה מרשימה, עשויה עץ מסיבי ישן.
הוא התקרב לאט, בהיסוס, מביט לצדדים בחשש.
הוא נעמד ליד התיבה ונבלע באור הקסום, הוא פתח את התיבה
בעדינות, מכסה כבד היה לה, כאילו שמר על משהו יקר ערך.
בתוך התיבה הוא לא מצא תכשיטים, בתוך התיבה הוא לא מצא כסף,
הוא לא מצא מפת מטמון.
בתוך התיבה הגדולה הזו היו מפוזרים המוני מכתבים, מכתבים בנייר
דהוי, מכתבים לבנים ותכולים וצהובים .
"מוזר", הוא חשב לעצמו, " מה זה כל המכתבים האלה ומי לעזאזל
כתב אותם, ולמה לעזאזל הם כאן?!? ". הוא הרים מכתב אחד
בעדינות, כאילו שפחד להרוס משהו ופתח אותו בזהירות רבה. בפנים
הסתתר דף מקופל בכתב של ילד, כתב עקום מעט וגדול.
הוא קרא את המכתב:

" אלוהים היקר,
  מאיפה באים החלומות?
  מאיפה באים הפחדים?
  מאיפה באות הדמעות?
  למה אני לא יכול לראות אותך אבל אני כל הזמן רק מחפש?
  למה אני לא יכול לשמוע אותך אבל אני כל הזמן רק מקשיב?
  למה אתה לא עונה למכתבים שלי?
  למה לקחת לי את אימא?
  תודה שאתה מקשיב"

צמרמורת עברה בגופו, הוא לא ידע מה לחשוב, הוא לקח עוד מכתב,
גם המכתב הזה היה בכתב של ילד אבל הפעם הוא הבחין שהיה זה ילד
אחר. הוא קרא:

"אלוהים שלי,
 אתמול מת שרגא, הוא היה זקן מאוד אימא ואבא אמרו שזהו שהוא
כבר לא יכול היה להחזיק יותר מעמד שכאב לו כל הגוף ושנמאס לו
שיורד לו ריר לבן מהפה ושנמאס לו שכואב לו בבטן אחרי שהוא אוכל
את האוכל הרך והמגעיל שאימא נותנת לו. נמאס לו שקוראים לו והוא
לא ממש שומע וגם כשהוא שומע הוא לא יכול לבוא כי הרגל תתעקם לו
ויכאב לו בעמוד השדרה שבגב ( ככה אבא הסביר לי ). עשינו לו קבר
גדול בשדה מאחורי הבית וזרקנו אותו לבפנים. הכנסתי לשם את העצם
שהוא פעם אהב לשחק בה כשהוא ידע לרוץ בלי לבכות וגם מכתב שבו
הסברתי לו שהוא לא אשם אבל אני אוהב אותו תמיד. שפכנו עליו
אדמה ובסוף שמתי פרח מהגינה של סבתא אני מקווה שהיא לא תכעס
עלי שלקחתי בלי רשות. היום בבוקר יצאתי לחצר וקראתי לו אבל הוא
לא היה שם ואז נזכרתי שהוא היה זקן ושעכשיו אתה שומר עליו אז
כמעט ולא בכיתי תודה אלוהים תודה שאתה שומר לי על שרגא".

הוא בכה, הוא נזכר שפעם גם לו היה כלב שאהב. הוא חשב על הילד
הקטן שלו, הוא חשב על המוות.
הוא ישב על האדמה ובכה.
הוא נרגע קצת ואז קם, הוא החזיר את המכתב והוציא אחד אחר, הפעם
היה זה מכתב של נערה אחת, הוא קרא:

" אלוהים שלי,
לא ידעתי שככה הכל ייגמר, לא חשבתי שאיענש על משהו שאני
מרגישה. בסך הכל רציתי שיאהב אותי גם, אבל לא העזתי להגיד לו,
רק שלחתי מבטים ושרבטתי את שמו בכל המחברת. בסוף במסיבה ההיא
הוא... בסוף הוא היה שם גם ופתאום הוא הסתכל אלי וחייך ואז
חשבתי ששמעת את מה שביקשתי בלילה הקודם ולכן הסכמתי ללכת אתו
ועם החברים שלו ולא ידעתי... לא ידעתי שזה כל כך כואב כשהוא
והחברים שלו עלו עליי אחד אחרי השני וקרעו אותי מבפנים, וכמה
דם ירד לי, וכמה זה שרף, וכמה שהם הסריחו מאלכוהול אבל זכרו
איך לצחוק ואיך ולאן להיכנס בדיוק. באתי הביתה והקאתי את
נשמתי, משהו בי לעולם לא יחזור להיות כמו קודם, ידעתי לפי המבט
של אימא, ידעתי לפי התינוק שנולד לי תשעה חודשים אחר כך, ידעתי
לפי הדמעות שלי כל לילה לפני השינה, ידעתי לפי המכתבים
שלאהפסקתי לכתוב מאז.
בכל מקרה, תודה שיש לי למי לכתוב, אולי לא פרשת נכון את המילה
אהבה כשביקשתי ש... בכל מקרה זה לא כל כך נורא לפחות יש לי
ילד, רק שלא ישאל איפה אבא כשיגדל כי אז לא אדע מה לענות לו
ואשלח אותו אליך אז תתכונן".

הוא היה מזועזע כולו, פתאום הוא הרגיש שהכל אצלו בסדר, שאין לו
בכלל על מה להתלונן, שיש כאלה שכואב להם יותר. הוא לא היה בטוח
אם להמשיך לקרוא, פתאום הכל היה אפור מדיי אבל משום מה הייתה
לו תחושה אלוהית כזו, גדולה. מה הוא יעשה עם כל זה עכשיו?!?,
הריי אין ביכולתו לשלוח תשובה לשולחיי המכתבים, אף אחד מהם לא
השאיר כתובת או תמונה או שם מלא, הם השאירו הרבה מעבר לזה, הם
השאירו את עצמם, את כל מה שגרם להם לפחד, לבכות, לקוות, את כל
כולם הם השאירו באותן שורות צפופות ועקומות וגדולות וקטנות
וכחולות ושחורות. איך הוא בכלל יכול להגיע למשהו כזה חשוב, כזה
ממשי?!?.
כל מכתב כאן הוא מישהו, משהו, חיים.
הוא הוציא מהתיק שלו דף מקומט ועט כחול והתחיל לכתוב...

" אני לא יודע למה, אני לא יודע מה אני ממש רוצה להגיד כאן,
אני יושב וקורא מכתבים של אנשים שמעולם לא פגשתי, אנשים
בגילאים שונים, עם חיים אחרים, עם כאב. איך הם מסוגלים עם כל
הכאב שלהם למצוא פיסה של שמיים?!?
אני, עם החיים הבנאליים שלי לא מצאתי נוצה של כנף.
אני קם כל יום לחיים הכל כך ברורים שלי, עם העבודה הרגילה שלי
והאישה שמגדלת לי את הילד שמדי פעם קורא לי אבא ועושה לי קצת
טוב.

אני חי את חיי אבל לא מרגיש למה, אני רואה פה ושם איזה סרט או
קורא איזה ספר ונרדם...
אני נרדם לחלומות שאני אפילו לא מבין, שאני לא יודע אם הם
מנסים לפתוח לי עולמות שחבויים בי שלא האמנתי שקיימים בכלל.
האם בן אדם יכול לבחור את הכאב שלו?!?
אני מרגיש מוצף ולא יודע מה מציף אותי...אני, אני לא מבין, אני
ריק."
הוא הרגיש חלש, מותש, סחוט. הוא התיישב לו על אבן בצד וראה איך
האור עוטף ברכות את התיבה וכמעט שיכול היה להבין איך זה מרגיש.


צליל צורם נשמע לפתע, צליל שחדר לו לתוך החלום והוא התעורר
בבהלה, נוטף זיעה.
הוא הביט סביבו בעיניים צורבות והסתנוור מהאור שחדר דרך החלון,
לקח לו זמן להבין שהוא בחדר שלו ושהכל היה רק חלום.
מבחוץ נשמע צחוק של ילד קטן, של הילד שלו, וקולות של אישה
מבשלת. פתאום הלב שלו התכווץ, הוא הרגיש משהו שלא חש זמן רב,
הוא הרגיש שבריר של אושר, כמו בחלום. הוא קם, ראשו עדיין סחרחר
מהשינה אבל הלב מתעקש, הוא חייב לקום ולהביט מהחלון. הוא התקדם
לעבר החלון והסיט לגמרי את הוילון, קרב את הראש לזכוכית וחש את
חום הקרניים מלטף את פניו. מהחלון הוא ראה את הילד שלו רץ על
הדשא ולידו רץ כלב גדול ועצם בפיו. הוא חייך, הילד שלו היה
מאושר, הכלב נראה מאושר. הוא יצא לחצר כשבדרכו חלף על פני
המטבח, אישתו שעמדה עם הגב אליו ועסקה בבישולים לא הבחינה בו
כלל וכלל, אבל לו זה לא הפריע כי היא נראתה שלווה כל - כך.
בחוץ הבריקה השמש והרבה ציפורים שייטו בעליזות, מפלחות את
השמיים הכחולים במפגן טיסה מרהיב, מפגן שרק ציפורים יודעות.
"אבא", קרא הילד, "כמה זמן אתה ישן?!?, בוא תראה מצאתי לי חבר
חדש, קוראים לו שרגא". הוא לא ידע מה לחשוב, צמרמורת עברה
בגופו, הייתכן?!?
"הוא בא אליי היום כשהייתי קצת עצוב...הוא עשה אותי שמח", אמר
הילד.
הוא חייך ואז חייך גם הילד.
הוא ליטף לראש הילד ואז לראש הכלב שנשם בכבדות והוציא לשון
ורודה.
הוא נכנס לבית, נעמד בדלת והביט באשתו קוצצת ירקות בהנאה.
ברקע מתנגן הרדיו עם שירים ישנים ואהובים, שירים שמשרים אווירה
רגועה.
הוא הביט בה ונזכר לרגע איך הייתה יפה, איך אהב אותה כל - כך,
איך לא היה נושם כשעברה לידו.
הוא הביט בה והבין כמה יפה היא עכשיו.
הוא ניגש בשקט וחיבק אותה חזק כאילו גילה דבר חדש, חיבוק שאומר
הרבה אבל מרגיש כמו הדבר היחיד שכל אחד רוצה להרגיש ולו פעם
אחת בחיים.
היא ידעה, היא אחזה חזק בידיו העוטפות ודמעות של אושר זרמו לה
מהעיניים.
היא חיכתה לזה הרבה זמן, כמעט נצח.
הוא אמר לה:" אני...", והיא עצרה אותו ואמרה: "אני יודעת".
היא הסתובבה אליו והם טבעו אחד בשנייה.
"זה בסדר", היא אמרה, "אתה לא חייב לי הסברים, העיקר שאתה פה
עכשיו".
" אין לך מושג מה ראיתי בחלום, אין לך מושג איך היית חסרה, איך
לא הבנתי, איך לא שמתי לב למה שלידי...איך..." הוא אמר בשטף עד
שהדמעות חנקו את גרונו ושטפו את פניו ודגדגו את אפו. הוא חיבק
אותה שוב ואז התיישב בכסא.


מאותו יום הוא כבר לא חשב על מוות, הוא ידע שהמוות יגיע, כי
המוות מגיע אל כולם. אבל החיים ,זאת הבין, החיים לא מגיעים
לכולם, רק ליחידי הסגולה שמבינים שיש לנצלם עד תום, שמבינים
שהם זכות גדולה, שמבינים שאפשר ורצוי לחיות אותם למרות הקושי
ולמרות הכאב ולמרות הרוע.
אז נכון, הוא לא ידע מה יהיה, אבל הוא אהב זאת.
הוא הבין שהוא לא צריך כנפיים בכדי לעוף, הוא היה הכי גבוה
שאפשר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ווטסון, שמתי לב
שהפרח של האיי
סי קיו אף פעם
לא נובל






שטותניקים
מתחפשת בפורים
לשרלוק הולמס


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/03 10:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חופית גרינברג

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה