"יאללה, זזים" הוא אמר.
- "אמרתי לך כבר קודם, אני לא בא" החזרתי לו.
- "די, מספיק כבר, שלא נכנס לויכוח, בוא וזהו, על תעשה
בעיות".
- "לא".
- "תקשיב יא מניאק, אתה באמת לא רוצה לעשות לי בעיות, אני גם
ככה בפיגור ואתה מס' 1426 שלי להיום, אז יאללה, אני חונה
באדום-לבן".
פתאום ההבעה החייכנית שהייתה לו (כמה ששלד עטוף גלימה שחורה
יכול להיות חייכן) נעלמה, ורק הבעה מרוגזת נשארה.
אבל אני, אני נשארתי על שלי.
- "אמרתי לך כבר, אני לא בא, זובי, אין מצב".
- "אל תרגיז אותי מאדר פאקר, עכשיו בוא או שאני באמת מתרגז".
- "תמות".

זהו, עכשיו עצבנתי אותו.
הוא שלף את הגרזן הארוכה של... קבלי תיקון, זה לא היה גרזן. זה
היה יותר כמו מקל-לא-מקל עם סכין-לא-סכין מחוברת עליו. והוא
התכוון להשתמש בה, עלי.

איך שהוא הניף את המקל חיי חלפו לנגד עיני, וזה היה מהיר.
נזכרתי בשיעורי ספורט בחטיבה ואיך שהמורה העו-מו שלי לימד
אותנו להתגלגל (לפני שהוא גנב לי את הבגדים במקלחת), זה כנראה
עזר.
התגלגלתי על הרצפה והצלחתי להתחמק ממנו. הגרזן פגע בשכנה.
מכאן התחיל מרדף מטורף.
נסי לדמיין את המצב: ילד ספק בחור בן 20, רץ ברחובות יפו
שאחריו רודף מלאך המוות, די ציורי לא? לא. אבל הצלחתי להשיג
עליו פער לא רע.
"נו, ובכל זאת אתה פה, לא?"
- "נכון".
- "אז מה קרה?"
השתהיתי קלות והמשכתי.
אז איך שאני רץ לי ברחובות יפו-תל אביב, שאחרי רודף מלאך
המוות, איך שאני רץ ומתחמק מאנשים...
"כן..."
- "דרס אותי קומביין".
- "קומביין?"
- "כן, קומביין. גם לי זה נראה די תמוה באותו זמן".
- "די תמוה?"
- "כן. כנראה הייתה פה התערבות אלוהית, או פורס מג'ור שכזה.
בכל מקרה, אני כאן".
- "זהו?"
- "כן, זהו... אז מה קורה עכשיו...?"
- "עכשיו, מה שקורה הוא כדלקמן: אנחנו ממיינים את כל החיים שלך
ובודקים אותם, מחשבים ומעריכים, ובסופו של התהליך, נדע לאן
לשלוח אותך - האופציות הם לשם (היא הסתכלה למעלה) או לשם (היא
הסתכלה למטה)".

זה לא היה הרגע המאושר בחיים שלי.

"אז אתם ממיינים את החיים שלי ומערכים אותם? אה, כמו בבקו"ם".
- "כן... כמו בבקו"ם..."
(מהסס)

- "אם אפשר רק בקשה אחת... (בהיסוס)...
- "...כן?"
- "רק, לא לגולני".