קפקא שרף דפים
והם חיממו לילות קרים בפראג ובברלין.
הם מילאו את האוויר
בריח נייר שנידון לאש
והכל היה עצבות גדולה.
דמעות של דיו
שנחרך ונחתך
נשרו על ריצפה אדישה
ושכחו שהיו פעם מילים.

גם את דורה הוא אילץ לשרוף את חייו, את מעשה
ידיו, בשנה שלהם בברלין. והיא בכתה והיא גם זאת
שבסוף התעלפה על קברו, ואביו הפנה את גבו
והתרחק ואחריו האבלים.
דומני שהוא חיפש בה שער להימלט בו
מן העולם, שער להיחבא בו מעצמו.
גם אני בגללו, בעקבותיו, מחפש אחר השער כבר שנים
ונוקש על דלתות נעולות רק לכאורה.

הוא היה נביא של דת חדשה
או פקיד הממונה על סעיף אחד בחוק
ועכשיו אני מרגיש שאני מצטט אותו:

כי אני לא יודע אם דורה שלי תדע ש
חיבת עולם אני חב בבשרה, ש
תמיהת עולם אני תולה בשערה. ש
תקוות עולם אני מחפש בשערה.
אני לא יודע איך היא תדע.

אני רוצה לשרוף שוב, עם דורה שלי,
את דפיו השרופים של קפקא. ולבכות יחד,
היא ואני ודפים שאיבדו גוף וצורה.
אני רוצה שבפעם הזאת, השנייה,
יתמלא האוויר בניחוח נייר שבחר להיות נידון לאש
והכל יהיה שמחה גדולה.

אני רוצה שחיוכו של פרנץ ק.
יעלה כדי לנחם אותי מתוך השריפה.