[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנטי תזה
/
היום יום הולדת

זה היה אחד מאותם ימים. הוא קם בבוקר והאור היה עכור. הוא רצה
לצווח מכאב פתאומי, אך לא הבין מנין הופיע. הוא חש כיצד הוא
צולל מטה במהירות.


נדמה היה לו ששמע ציוץ ציפורים כשפקח עין עצלה השכם בבוקר.
עודו מתמתח בעייפות מתפנקת, הביט באישה שאיתו. נחירותיה
הקטנות, הקצובות והמוכרות גרמו לו לעצום שוב את עיניו בניסיון
לגנוב עוד רגע אחד של מנוחה במיטה הנוחה כל כך. הוא הרהר באשר
מצפה לו בהמשך היום.

לפתע נצבט ליבו: היום יומולדת 40.

אט אט החל שוקע לבליל הרהורים מלנכוליים, תוך שהכרתו מתערפלת
והולכת בלופ פתלתל ונואש. נכון, הוא אוהב את האישה שלצדו,
מטורף על ילדיהם ומה בעצם רע לו, להתעורר בחדר שינה מפנק ליד
אישה שקשה להתיק ממנה את העיניים, בפנטהאוז מפואר, לרדת במעלית
המהירה לחניון התת-קרקעי, לשמוע את כחכוחו האלגנטי של מנוע
הקרייזלר המצוחצחת ולנסוע למשרד מרווח...

"וזה הכל?" לא יכול היה להימנע, למרות ניסיונו הכן, מלשאול את
עצמו בגניחה חרישית.

הוא סיים בזריזות את ריטואל ההשתנה - צחצוח - גילוח - קפה -
חליפה - עניבה של הבוקר, כשבליבו תפילה אחת: "רק שיעבור היום
הזה וכמה שיותר מהר". שניה לפני שנמלט החוצה, שמע את אשתו
שהתעוררה קוראת לו: "ממי, למי יש היום יומולדת? ואיפה הנשיקה
שלי?". Fuck, Fuck, Fuck אמר לעצמו, היא התעוררה. הוא ניגש
אליה למיטה. כתונת המשי הלבנבנה והאוורירית שלה גלשה ברישול
וחשפה שד מושלם. הוא נשק לשד הרך והחם, משך לשונו במעלה צווארה
ונשק לפיה, תוך שהוא חש בתפיחה במכנסיו ומנסה להרגיע את עצמו:
"אני חייב ללכת לעבודה מוקדם היום מותק. תבטיחי לי שאת לא עושה
כלום, שום הפתעה ושום בטיח. את יודעת שאני מתעב את זה.
מקסימום, נצא שנינו למסעדה ונקשקש". "אוקיי חמודי. אתה יודע
שאני לא כופה עליך מה ששנוא עליך. כשתחזור בערב נרד על סושי,
נדליק נרות, נמלא קצף בג'קוזי ונערוך לנו חגיגה פרטית משלנו
ממש כאן" היא חייכה חיוך מוכר וממתיק סוד. "אוקיי, ביי יקירה",
ירד בפנים קודרים לחניון.



הוא חש איך המעלית סוגרת עליו כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר
בסיכה והוא במרכזו, מחשבותיו הולכות ומסתבכות, מתפתלות
ומתעקלות. לא. הוא רוצה לשתות עוד קצת ממעיין הנעורים. באיזו
חוצפה זורק אותו אלוהים ככה פתאום לאמצע החיים? הרי לא הספיק
עוד כלום!. המעלית עצרה והוא הגיע לחניון, רק כדי להיזכר כי
אמש איחר לעבוד ומשחזר שבקה האזעקה לחניון חיים והוא בחוץ
בעייפות. הוא סינן קללה בין שיניו ויצא לרחוב. לא קשה היה לו
לזהות את הרכב כבר מרחוק: דומה היה כי כל ציפורי האיזור, על
נשיהן וגוזליהן, חגגו באפטר-פארטי של חירבון סימפוני מטורף כל
הלילה, בדיוק מעל מכוניתו שרק מספר שעות לפני כן יצאה משטיפה.
עוד קללה והוא יצא לדרך כשעל שמשת מכוניתו מתנוססים להם בגאווה
חריוני הציפורים על שלל גוניהם באפור-לבן.

כבר ביציאה מהרחוב נתקע מאחורי רכב קטן שנסע במהירות של 20
קמ"ש. "למה למה למה אני תמיד, אבל תמיד, נתקע מאחורי פלגמטים?"
שאל עצמו תוך בהייה נואשת בקו הרציף על הכביש הזועק כי העקיפה
אסורה. הוא השתרך מאחורי הפלגמט עד לרמזור ופרץ במהירות לכביש
המהיר, כשהוא מושך שמאלה לנתיב העקיפה. הו, ברוך השם, חשב. קצת
אוויר. אז מה? היום אני בן 40, הה? הוא חש בקרביו המתהפכים
ובטנו המחשבת להתפקע מעומס עצבונות, רגשות ומתח. ומה צופן לי
העתיד? מה נותר לי לעשות, בעצם? מה יש לי עוד בחיים האלה? מה,
זהו זה? זה מה שאעשה עד שאזדקן ואוכנס אחר כבוד על-ידי ילדיי
לבית אבות?, שוב לקום בבוקר, לריטואל הקבוע, לנסוע לעבודה
בפקקים החונקים, לעבוד כמו חמור עד הלילה, לחזור, נשיקות
לילדים וכמה חילופי מילים, ארוחת ערב, כן-זיון לא-זיון עם
האישה ושינה עד הבוקר הבא הזהה לקודמו? תחושת בחילה חזקה לפתה
את גרונו. מה קורה לי? שאל את עצמו. מה אני רוצה? הרי שני שליש
מהאנושות היו נותנים הכל כדי להתחלף איתי ולחיות את חיי. היי,
בואנה! חייך חיוך מריר: ככה נראה משבר גיל ה- 40? א-נ-י? הכותל
המערבי של כל החברים, הסלע האיתן שתמיד מעודד ומשמש כתף תומכת?
no way, לא אני, לא אכנס לזה. לא אתדרדר לשם כמו איזה סמרטוט
מצוי. אני אתעלה מעל זה כמו גבר, נבר בעצמו, תוך שהוא שם לב
לפתע ששוב חוסמת אותו איזו מאזדה מעצבנת. דרך השמשה יכול היה
לראות את הראש המחומצן לעייפה של הנהגת, שופכת מילים ותנועות
ידיים נלהבות לתוך סלולארי בלי דיבורית. אני לא מאמין, שוב
נתקעתי מאחורי פלגמטית? סססאמק, מלמל לעצמו, תוך שהוא מנסה
לעקוף בנתיב השמאלי. להפתעתו ניסתה המחומצנת לחסום את המעבר
שלו לנתיב העקיפה, תוך שהיא מגבירה מהירות לפתע. איזו נבלה!
חשב, כשהוא חותך ימינה, עוקף אותה במהירות ושב לנתיב השמאלי.
הדגדוג העז בקצות אצבעותיו שבר אותו והוא לא יכול היה להתאפק
יותר. הוא הוציא מול הנהגת אצבע אמצעית גאה ומטופחת, כשהוא
מספיק לראות את פניה המתכרכמים בכעס, וחייך לעצמו בסיפוק רב.
יומולדת 40 וחזרתי להיות ילד קטן. להוציא אצבע??? 25 שנה לא
עשיתי דבר כזה. היא בטח הייתה בשוק, לראות אותי, חליפה 3
חלקים, משקפי שמש גוצ'י דגם אחרון בשווי חצי מהמכונית שלה,
שולף אצבע זורחת ממניקור ועושה לה זין בעין. אני גדול. אבל...
מה קורה לי?.

תחושת הדהירה המטורפת למטה כברכבת הרים תקפה אותו ביתר שאת כמו
בהנגאובר. משהו בו קדח. הוא רצה לדבר ולא יצאו לו מילים.
בתחושה מוזרה הוא נזכר בצניחה הראשונה שלו לפני שקיבל כנפיים.
"אולי אני עובר התקף חרדה?" חשב. אבל איך זה ייתכן? הרי אני
האנטי-טיפוס של הגברים הרגישים האלה; הגבר החדש בכלל לא שייך
לדור שלי. שיט". שוב עבר נתיב, בניסיון נואש להיחלץ מהפקק. אני
לא עצמי היום, משהו קורה לי, חש נבול ושפוף, מנסה ללא הרף
לחשוב על כל נושא שאיננו הוא עצמו: אני חייב להחליט מה לעשות
עם ה Joint Venture הזה בקפריסין. רק אידיוט יחמיץ הזדמנות
כזאת. הוא חש היטב עד כמה ניסיונו להירגע פאתטי וכמה הופך מבטו
נוגה וניסה טקטיקה אחרת: אולי אני אכין היום את ארוחת הערב?
הממ... מה כדאי לי להכין?. העיסוק באוכל הרגיע אותו. זה היה
הזמן שלו לעשות סדר במחשבותיו ולעסוק במסקנות קיומיות. הוא גם
אהב את הנגיעה בידיים במרקמי המזון השונים, היה בזה בעיניו
משהו אירוטי. הוא אהב את הריחות, הלישה, הבחישה, המהילה,
הטעימה, הליקוק, הצבעים...

לעזאזל!, קטע את הרהוריו, איזו מוזיקה מזויינת תוקעים ברדיו
הזה?, ניסה נואשות לזפזפ בין תחנות הרדיו תוך מחשבה תלושה
שאולי דווקא היום מכל הימים, יישברו חוקי הפקקים והנתיב שלו
יהיה זה שזז מהר. כשמחשבתו תלויה באוויר הבין שחוקי הפקק לא
השתנו היום, המוזיקה ברדיו נשארה מחורבנת כתמיד, קול הקריינית
המתנשמת עורר בו רצון עז לשבור את הרדיו וכל נתיב שנראה מהיר
חדל לזוז מרגע שעבר אליו. הוא הגיע למשרד.



מיד כשנכנס חש בקיפאון המיידי שהושלך בקרב העובדים. סוג של
דממת ההמולה הטבעית והשוקקת של פטפוטי בוקר, שנוצרת כשמגיע
המנכ"ל. "בוקר טוב", פלט לכל עבר בניסיון כן להישמע חביב
ואקראי, תוך שהוא זורק מבט סביבו. אסף, הסמנכ"ל החתיך ורודף
השמלות שלו, היה רכון על שולחנה של מיה, מזכירתו המושכת בעלת
המחשופים הנדיבים, שגם היום, כתמיד, שינן וחזר ושינן לעצמו, כי
לא קיבל אותה בגין מראיה. משנן, משקר, ומודע לכך. מעניין אם
הוא באמת זיין אותה, אסף המניאק, חשב לעצמו. אסף שלכולם סיפר
שהוא מזיין כמו שפן כל בחורה שעובדת בחברה. הוא השתרך לכיוון
משרדו בצעדים כבדים ולאים. בכלל, חשב בנסותו להימנע מהשוואה
בינו לבין אסף, האגו הגברי הוא רק סוג של מחלה. במקרה שלו,
חשוכת מרפא וממארת. תמיד ידע כי הוא גבר נאה ביותר, מרשים,
חסון, גברי, מטופח וממגנט כל נקבה ברדיוס מרשים. הוא הורגל בכך
ששריריו המוצקים ועיני הפלדה שלו ממיסים כל אחת. אך היום חש
אחרת. היום דקרה בו הכרה נשכנית עד כאב, כי אניצי השיבה שזרקה
בצדעיו מעולם לא בלטו יותר. היום יום הולדת.

הוא ליכסן מבטים קטנים לצדדים כשהוא משתדל להסוותם, אל כל
החבר'ה הצעירים האלה, רכונים על מחשביהם כמו נמלים עמלות; בלי
דאגה בענייני גיוסי ממון, קפריסין, תשלום משכורות בחודש הבא,
מיתון במשק, קריסת ההיי-טק והענף עליו הם יושבים או התחרות
האכזרית בשוק. שום דבר מאלה לא טורד את מנוחתם. "מה אתה רוצה?"
שאל את עצמו. "אתה המנכ"ל. אתה יושב בראש הפירמידה. כן, כן, זה
ברור. כל הפסיכולוגיסטיקה הזאת כבר יוצאת לי מכל החורים. מישהו
מעלה בדעתו כמה זה דוקר בתחת כשיושבים על חודה של הפירמידה?".
תחושת ההחמצה המרה שרודפת אותו מהבוקר, שבה והיכתה ברקותיו.
הטלפון צלצל משלוחתה של מזכירתו: "יעל המזכירה של עופר, מנהל
מחלקת תמיכה על הקו. היא אומרת שקבעתם פגישה על הבוקר. מה
להגיד לה?". כמה תיעב את עופר. טכנוקרט קטן, ערמומי וקטנוני,
איש של אינטריגות והתחשבנויות באגורות. אבל מה, מומחה בתחומו.
סוס עבודה שלא יכול היה לוותר עליו, מה גם שהיה ותיק ממנו
והחלפתו הפכה בלתי אפשרית. הוא לאט בחוסר ברירה: "תגידי לה
שיבוא". יום העבודה החל. יום ההולדת.

הפגישה עם עופר, הותירה אותו כצפוי, עצבני ונרגן מהרגיל, מנסה
לשלוט על ייצרו הטבעי לתור אחר כלי ירייה כלשהו ולירות בו.
מייד לאחריה נכנסה מיה לחדרו כשהיא נוברת בשולחנו בחיפוש אחר
מסמך שהורה לה לתקן בו את שגיאות ההקלדה. מה לעשות, תירץ לעצמו
כרגיל את יכולותיה המפוקפקות של מיה לעומת סגולותיה התרומיות
הידועות, אין מזכירות מושלמות, הכל בעודה מחפשת את המסמך על
שולחנו, חושפת בהתרסה את החריץ הממגנט בין שדיה המפוארים,
כשהיא מתכופפת למולו כמו מבלי משים. שוב היא עושה את זה
הטיזרית הקטנה, חשב בעייפות ולמרות זאת, הרגיש את הדם זורם
למטה ומתפיח את מכנסיו. עוד טיזרית מזן הביצ'יות שמקבל את
סיפוקן לא מנתינה, אלא משאיבה הרסנית ובלתי נלאית של הערצת
גברים. למרות זאת הנופך האינטליגנטי שהפיצה סביבה ושידע כי יש
לו כיסוי, הקשו עליו לכנותה במחשבותיו למרות רצונו העז,
"פרחה". לפני שנעלמה הספיקה עוד לפלוט: "אביב ממחלקת מו"פ
בדרך, בקשר לאפליקציות שמיועדות לקפריסין", ונעלמה.

כניסתו של אביב לחדר איששה באחת את חשדותיו הישנים. אף לאורך
כל השיחה ניסה אביב להימנע מלהביט הרי שבכל פעם שמבטו נתפס,
בצבץ האדום מעיניו ואישניו הדולקים בהקו. גם את חוסר המנוחה
הנוירוטי שלו הכיר היטב. ילד דביל. אני הרצתי ג'וינטים כשאתה
עוד ינקת חלב משדי אמך ואולי לפני. אני דיקלמתי את זאפה כשאתה
שרת יונתן הקטן. אבל, חשב בייאוש, אולי מהיום אני משויך
ל"מבוגרים"". מחשבותיו שלו הפכו אותו לאה יותר ויותר, עד שרק
בהה באביב, ראשו כבד ומחשבותיו חגות להן באוויר, צפות כמו
בועות שקופות ללא כתובת. הוא הרגיש את הניסור בראשו. מתי ייגמר
כבר היום הזה?, שאל את עצמו בעגמומיות. אחרי ארוחת הצהרים קלה
במיוחד המתינה לו פגישה עם סמנכ"ל הכספים, יובל. עוד בוחש ראשי
בקלחת, ציין לעצמו. בחור מבריק אך קר ומנוכר, אמביציוזי עד כדי
גועל, באלה שמשוכנעים שהגוויה עליה דרכו בדרך היתה סתם אבן.
אחרי בדיקת דוחות ומאזנים ועריכת החישובים הבוערים, החלו תופי
טם-טם להכות בראשו. הוא הרגיש מוצף, לחוץ, חנוק, בוחל, עמוס
רגשית בלי מיקוד, בלי לדעת למה ולאן, נשטף כמו גל שאין לו חוף
להתנפץ עליו.



הוא הציץ בחלון. השמש בהקה אדומה כמו יין אדום, כמו דם ניגר.
הוא פתח את המיני-בר בחדר, לא לפני שווידא שאף אחד לא עומד
להיכנס, וגנב לעצמו כוסית ברנדי. פלאשבקים החלו לרוץ לו בראש.
הנה הוא ילד במושב, מתרוצץ יחף, מלוכלך, מלא אנרגיה ומאושר. כל
העולם מונח לרגליו וכל הילדים סרים למרותו. והנה הוא רוכב על
סוס, טס כשד מהיר מהרוח בין עצי החורשה המשתחווים לעברו
בכניעה. רוח, אמר לעצמו. זה מה שאני צריך עכשיו. וגם זריקת
אנדורפינים לא תזיק לי. הוא הרגיש שקר לו. מיזוג האוויר עבד
שעות נוספות. אבל ככה, חשב, מזיעים פחות, לא צריכים דיאודורנט
ולא משתחררים כל הגזים האלה שמחרבים את האוזון, הפלנקטון לא
יישמד לו, ללווייתנים יהיה אוכל, הדולפינים ימשיכו לשחק עם
הילדים, ולניני נינינו עוד יהיה עולם עם חמצן לחיות בו ואלי
אפילו כמה יערות גשם. הערב התגנב מסביבו מבלי שהרגיש. הוא
הוציא את הבגדים ונעלי הספורט מהבגאז', החליף בגדים ונסע
לפארק.

מיד כשהגיע החל לרוץ. רץ וחושב, רץ ונדקר באצבעות הרוח הצוננות
בפניו, רץ ומסריט את חייו, רץ ומבכה את ההחמצות, רץ ומנסה
לזכור, רץ ומנסה לשכוח, רץ ומנסה לברוח. בורח בלי לדעת ממה.
בורח מהעבר, בורח מההווה, בורח מהעתיד. נושם נשימות עמוקות,
לאוורר את המוח באוויר נקי, בלי משקעים. עוצם עיניים ורץ, רק
להיחלץ המחנק ולנשום חמצן. הנה תמונות של אמא, ואבא, ואחותו,
ואחיו, ומריבות, ושמחות, וכאבים. והוא ממשיך לרוץ, אך ריצתו
איטית ומגושמת. הוא מתנשף בכבדות, המיניסקוס בברך מאותת. הוא
מתיישב על הדשא ומתחיל להתגלגל בלי מטרה מצד לצד. כמו מטוטלת,
כמו מטרונום שאיבד את הקצב, הוא חש איך הנורמליות אוזלת ממנו
אט אט, ניגרת כמו גלידה ביום שרב, כמו מוגלה מפצע. נוטשת אותו
והוא נותר במצב צבירה לא ברור. מה יש לך?, חשב. מה אתה רוצה?
כולה יומולדת 40, מה זה בסך הכל? יש אתה משווה בעולם אלפי
פליטים, רעבים ללחם, חולי איידס באפריקה, מה יש לך חתיכת
טיפש?. וככה הוא מתגלגל ומתגלגל, ובכל גלגול מתעצמת סלידתו
העצמית. כדור שלג של מרה שחורה ומתהפכת. לפתע עלה על משהו רך
ומסריח. "נו כמובן. מי אם לא אני יתגלגל על חרא של כלב?". הוא
רצה לצרוח אך ניסה להתעשת ופנה, צולע, נואש, מלוכלך ומצחין
מצואת כלבים לכיוון הרכב הממתין לו כעד אילם לאווילותו, בצד.
לפחות אגיע הביתה, אוכל ארוחה טובה, ג'קוזי עם נרות, מוזיקה
טובה ובנזונה של סקס, אם כוחי (ולא רק הוא) יעמוד לי, חשב
בעודו מתאמץ להתרכז ולשמור על פוקוס בנהיגה הביתה. "הביתה. אל
השקט".



כשהגיע לחניון נזכר שלא תיקן את האזעקה אך השתחל במהירות למקום
חניה שהתפנה על המדרכה כשכולו מייחל רק להיכנס למקלחת, לאכול,
להזדיין ולישון. השכן שעלה איתו במעלית הביט בו במבט מזועזע,
כעל פניו ניכרות היטב מחשבותיו על ניחוח הצואה שהדיף על
סביבותיו. "ערב טוב לך מר הרצברג", שמע את עצמו מטעים בהדגשה
מיוחדת ובמבטא ייקי את שם השכן, במעין סיפוק מיזנתרופי מוזר.
"וכמובן, לילה טוב" הוסיך בחיוך כשהאחרון יצא, קומה אחת לפני
הגיעו, בדידוי ברווזי לכיוון הפנטהאוז שלו, דווי, נוגה ושפוף.
ליד הדלת התעכב לרגע, מרשרש בעצבנות בתיק לשם איתור צרור
המפתחות החבוי, מסובב את המפתח ומדדה מעוך פנימה. לא עברו
שניות מועטות מאז החל לגשש על הקיר בניסיון למצוא את מתג
החשמל, תוך שהוא תוהה איך זה שהבית ריק עד ששמע בבעתה:
"הפתעה!". הצווחה, כך היה ברור לו, יצאה מתוך עשרות גרונות
לפחות. האור נדלק והוא ראה את אשתו פוסעת בחגיגיות מכיוון
המטבח עם 3 קומות של עוגה לבנה, ילדיו, חברי ילדות, קולגות,
חברים מהצבא ומכרים שונים וכולם פוצחים בשירה עליזה כשקובי,
החבר הותיק מכולם, על האקורדיון: "היום יום הולדת, היום יום
הולדת, היום יום הולדת"...

הוא מוסמר למקומו, ליבו מחסיר פעימה והוא אינו יכול לזוז.
לראשונה מזה שנים, אבדו לו המילים ועיניו עורפלו. "אוי, יש לי
ידיים כאלו שמאליות", חייכה אשתו, שכחתי את הסכין של העוגה!".
"בשביל מה אני פה?" הצליח לפלוט במאמץ בקול רם, מעוות לחייו
במעין חיוך, מבטו בוהה בקיר או באוויר או בכל מקום אחר שאין בו
עיניים. "אני כבר חוזר".

הוא פסע בכבדות אך במהירות למטבח כשהחדר סוגר עליו, חש היטב
בזרם המלוח המאיים לפרוץ מעיניו ונושך בכוח את שפתיו. הוא הגיע
למטבח, ידו האחת שעונה על שולחן העץ הסקנדינבי מיבוא אישי,
הליט את פניו בידו השניה, והחל לגעות בבכי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- חמודל'ה,
השתעממת כשחיכית
לי?

-לא, זה בסדר,
עשיתי
פוטוסינתזה עם
העציצים בפינה.




חסה שחיכתה לאמה
ליד הסופר בזמן
הקניות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/7/01 15:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנטי תזה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה