על תאונה, בית-כלא והשתקפות ברקיע

1.  התאונה

"הם אומרים: "לכל דבר יש תחליף"                          
אבל כל מרחק אינו קרוב.
על כן למדתי לשנן את הפנים                          
של כל האנשים שנעלו אותי בפנים.

    אני רואה את חיי עולים, זורחים,
    מסוף המערב ועד לב המזרח
    כל יום עכשיו, ממש כל יום,
    אני אצא לחופשי."

   (הבית הראשון משירו של בוב דילן "I Shall Be Released"    
      שהוקלט לראשונה ב-1967)

לפעמים תאונת אופנוע יכולה להיות הסיבה לחרותך. כך זה היה
ביולי אלף תשע מאות ששים ושש, כאשר חייו של בוב דילן כמעט
הסתיימו בהתרסקות אחת על כביש אספלט. לרגע ארוך ומפחיד נדמה
היה שמסעו של כוכב השביט של הרוק האמריקאי הגיע לקיצו. אבל
אחרי שהתפוגגה סכנת החיים שארבה לו, התברר שהתאונה הייתה הדבר
הטוב ביותר שקרה לדילן באותה שנה (ועל כן גם הדבר הטוב ביותר
שקרה לנו בה בעת).
תאונת האופנוע של דילן שחררה אותו מן המיתוס שהוא הפך להיות
(ושהוא נכלא בתוכו), ומאור הזרקורים הוא עבר, לקיום שליו יותר,
הרחק מהגריניץ' ויליג', בוודסטוק שלפני הפסטיבל. שם, כשהוא
חונה בשולי הכביש המהיר של החיים, עליו הוא הרבה לשיר קודם
לכן, הוא השתחרר מתדמיתו הציבורית, והקדיש את זמנו למשפחתו
ולהרהורים. וכעבור שנה, במרתף בית וורוד שנמצא בסמוך לוודסטוק
וכונה Big Pink, הוא התחיל לבלות את זמנו עם להקה נפלאה בשם
"הלהקה". המוזיקה שנוצרה במפגש ההוא הפכה לאגדה, וזכתה לכינוי
"הקלטות המרתף".
דילן עזב את ביתו שבמיניסוטה (השוכנת בקצה הלא-נכון של נהר
המיסיסיפי) בראשית שנות השישים, כשהוא בן עשרים, בעקבות
גיבורו, זמר הפולק וודי גאת'רי, ששכב בבית-חולים בניו-ג'רזי.
משם המרחק לניו-יורק היה קצר, ודילן, שהביא עמו יצר מהפכני
ורעב לדרכים חדשות, התחיל, כעבור זמן קצר, להקליט אלבומים בקצב
מסחרר. דילן הפך לנציג השני במעלה של כל מה שהחופש האמריקאי של
שנות השישים ייצג: החופש היה בקול שלו, שהיה רחוק מלהיות מלומד
או מעודן, ולא נכנע לכללי דיקציה של מורים לפיתוח הקול; החופש
היה במילים שלו שקפצו מחרוז לחרוז בלי מורא, מכניעות את השפה
האנגלית; החופש היה במשמעויות של שיריו, שהתרחקו בהדרגה מהפשט
והפכו לדרש, לרמז, ולסוד. בזמן שהביטלס עדיין שרו להמונים
שירים על אהבה בכל הנוסחים האפשריים, דילן שר גם על שנאה. בשנת
ששים וחמש הוא כתב בעטיפה של תקליטו ה"מחושמל" הראשון:  

"שירי נכתבים בקצב של הפרעה אנטי-פואטית / מחולקים על-ידי
אוזניים מנוקבות... עם נהימת שורה מלודית של ריקות-תיאורית -
הנראית לפעמים מבעד למשקפי-שמש כבדים... שיר הוא כל דבר שיכול
ללכת בכוחות עצמו... שיר הוא אדם ערום..."

(מתוך עטיפת האלבום "Briniging it all back home")

תחכומו של דילן הגיע לשיאו המופלא בשנת ששים ושש, באלבומו
השביעי, והכפול, "Blonde on Blonde". אלבום זה, המהווה בעיניי
רבים את יצירת המופת האולטימטיבית של דילן, גדוש עד להתפקע:
פתיחתו באווירה קרנבלית, המשכו בחזיונות סוריאליסטיים-מיסטיים
המתחלפים בנונסנס של כובעים מעור נמר, ואחריתו ביצירה מלאת
אהבה בת אחת-עשר דקות המוקדשת לאישה עצובת-המבט מן השפלה. מי
שאהב את דילן חייב היה להיות מודאג: תחכום מופרז זה, כך יכל
להגיד כל נביא צעיר, סופו להביס את דילן עצמו, ולהביאו שיתבוסס
בביצת הצלחתו שלו; עוד אלבום אחד או שניים, זאת יאמר גם מי
שאינו נביא, ודילן היה הופך בלתי-נסבל בהתחכמויותיו, בחוסר
מובנותו, בקור המשתלט על הארכיטקטורה של שיריו, ובלעג חסר
החמלה הנשפך מקולו.

2.  בית-הכלא

"לידי בתוך קהל האנשים הבודדים  
עומד אדם הנשבע שאין בו אשמה.
לכל אורך היום נוקב את אוזניי קולו הרם
הצועק שוב ושוב שהוא הופלל.

    אני רואה את אור חיי עולה, זורח,
    מקצה המזרח ועד לעומק המערב.
    כל יום, ממש כל יום עכשיו,
    אני עוד אזכה בחירותי."

    (הבית השלישי של השיר "I Shall Be Released")

הכלא שבו נמצא דילן בשירו אינו מטאפורה. המטאפורה היא רק
הממדים: דילן מדבר בשפתו של הכלא האמריקאי הממוצע, הכלא שבין
חומות אבן גבוהות, מגדלי שמירה מתכתיים, חצר פנימית של אדמה
קשה ותאים צרים. כלא החיים הוא לפעמים מרווח יותר, ולעיתים הוא
צר מצר. יש בשיר אמונה: "אני עוד אזכה בחירותי", אבל עכשיו
החומות מקיפות אותך, ומה תעשי? תזעקי אל השמיים שאינם מביטים
בך? (זהו שומר מן המגדל שנותן בך כל הזמן את עינו הפקוחה)
תדפקי כל היום את ראשך בקירות הסובבים אותך? דילן שבשיר מקשיב
בלב צרוב לזעקת שכנו, מלמד את זיכרונו שלא לשכוח את כל האנשים
שהביאו לקללתו, ומפנה את מבטו אל השמיים בלי לצעוק. אולי הוא
לא יכול להישבע שאין בו אשמה.

3.  ההשתקפות ברקיע

"הם אומרים: "כל אדם זקוק להגנה",
הם אומרים: "כל אדם חייב ליפול".
ועם כל זאת אני נשבע,
שאני רואה את השתקפותי גבוה מעל החומה.

    אני רואה את פניי מטפסים, מאירים,
    מן האופק האחד עד לאחר.
    בכל יום, ממש בכל היום,
    אני עומד להשתחרר."

    (הבית השני של השיר "I Shall Be Released")

כל אדם רוכש לו גיבורים בגיל הילדות והנעורים: דילן הוא
הגיבור שלי. קשה לי להפריז בהשפעתו: ממנו למדתי שהלב אינו
מוכשר רק לאהבה, שלפעמים הוא כמו ארנק, ולעיתים הוא כמו
משקולת; ממנו למדתי במה אפשר להאמין, ובמה קשה להאמין גם בשעת
הצורך העמוקה ביותר, וכיצד ניתן להקשיב לקולות. הוא ההשתקפות
ברקיע שאני רואה כשאני מביט בקרע כחול המבצבץ מבעד לחלונות
הסגורים של מחילות אולמות הלימודים בהם ימי עוברים.
בשנת ששים ושש עמד דילן לצאת לעוד סיבוב הופעות ארוך, שהיה
שואב ממנו את מיטב כוחותיו; אבל אז באה התאונה, ודילן ניצל:
הוא קיבל זמן של חסד, זמן שבין הזמנים, אולי בדומה לגימלים
באמצע טירונות. בביתו בוודסטוק, עם שרה, שהיתה אולי עצובת העין
מן השפלה, ואחר-כך במרתף, יחד עם ה"בנד", מצא דילן את הקהילה
שלו. אולי הוא הבין באותן השנים שאנשים הנעים במהירות בתוך קהל
גדול הם הבודדים ביותר, וקשר נפשו בכמה בני-אדם שידעו את אותם
הכאבים, והיו מוכנים גם הם לפרוש מהמירוץ, מהמרדף. אולי היתה
זו התקופה המאושרת ביותר בחייו. כך, לרגעים, נשמעות לי "הקלטות
המרתף", באחוות החברים שלהן, וברוח השטות המוזיקלית הנפלאה
הממלאת אותן. דילן, רובי רוברטסון, ריקו דאנקו, ריצ'ארד מנואל
וגארת' האדסון חזרו לפשטות ראשונית, כזאת שקדמה לאולפנים
המשתכללים של חברות התקליטים שצמחו למימדי ענק;  ספונים בתוך
עצמם הם שבו לישירות של חבורה שיכורה היושבת בפאב שכונתי קבוע,
ומעלה מתהומות נשיה שירי עם עתיקים, ואתם גם יוצרת שירון של
שירי עם חדשים לדורות הבאים; במרתף, אם לנסח זאת באופן חצי
מיסטי, אפשר היה לנסות הכל: לכל מילה, לכל ניגון, לכל צירוף של
קולות היתה משמעות.  
כמה מאתנו יכולים לספר על קהילה שמצאנו, שתחבר את כל השעות
בהן אנו חיים לאחדות אחת בעלת משמעות? דילן, במידה רבה בזכות
הקהילה שהוא מצא, אולי הצליח בששים ושש וששים ושבע להשתחרר לא
רק מכבלי החברה, אלא אפילו מעצמו, לפחות לזמן מה; וכמה מאתנו
יכולים לספר לעצמנו על החופש בו זכינו בתוכנו, מכל מה שהפך
בשנים ארוכות להיות "עצמנו"?
אולי כדי לזכות בחירות יש לנהל מאבקים קשים, יש להקריב
קורבנות גדולים, יש להקים תנועות ענק שיישאו זעקה כנגד שמים
ואנשים. אך בעולם הזה, בין מקרים ומקריות, לפעמים החופש בא
בתאונה.




הערות-שוליים:

חברי להקת The Band  הם:
ג'יימי רובי רוברטסון, ריקו דאנקו, ריצ'ארד מנואל,
גארת' האדסון ולוון הלם;
האחרון שבהם לא היה שותף להקלטות עם דילן.

השיר "I Shall Be Released" הוקלט על-ידי עשרות אומנים;
הגרסא המקורית שלו, בשל החלטה תמוהה,
לא נכללה בתוך "The Basement Tapes"
שיצאו כאלבום רשמי בשנת 1975
(לפני כן נפוצו השירים בהקלטות בלתי חוקיות).

את הביצוע ההוא, שהוא המשובח בכולם,
ניתן למצוא ב"The Bootleg Series 1961-1991" של בוב דילן.
ה"בנד" כללו גרסא נפלאה של השיר
באלבום הבכורה שלהם "Music From Big Pink" שיצא ב-1969.

מלבד זאת אפשר למצוא עוד הקלטת אולפן של השיר על-ידי דילן
(שאינו מרקיע שם לשחקים), וכן גירסאות הופעה רבות;
המרגשת שבהן בוצעה בשיתוף פעולה בין אומנים רבים,
וסוגרת את הופעת הפרידה של ה"בנד",
שיצאה באלבום "The Last Waltz" בשנת 1978.