דורון פאר / פרח נבול |
ממסעותיי שטרם פסקו.
עליו אכולים ובתוכם הדבורה
שעקצה אותי עד שנבלתי
גם אני.
אבן גיר טמנתי בכיסי
ותלאותיי פיררוה,
כמו את התקווה
לגעגוע.
את חליל הרועים שלי הסתרתי
עמוק. העדר התפזר בכל זאת.
רק מקל מחורר נותר
לי
ביד.
מתקצר מסעי ומתארך
ואיננו תם.
אני בורח אלייך, אשתי,
ממני.
את שבריי ליקטתי
לשקית ירוקה גדולה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|