כל יום, בדיוק באותה השעה אדריאן הייתה עולה על קו 88 שהיה
מביא אותה הביתה, או לחלופין לבית הספר. הנהג הכיר את הפרצוף
שלה אבל לא ידע איך קוראים לה. מידי פעם הם היו מחליפים מבט
ואולי גם חיוך מבויש, בלי הרבה רגש - סך הכל נהג. באותו היום
שהיה יום רגיל בחייה של אדריאן, כרגיל היא קמה באיחור, כרגיל
היא שכחה לאכול ואז את הסנדויץ' ואז את הפלאפון שהיה במטען על
השולחן, היא יצאה מהבית שלה - שהיה יחסית קטן, אפילו בשבילה.
אדריאן עלתה על האוטובוס, מבט לנהג, מבט לכרטיסיה, מבט לאנשים
באוטובוס ואז אל הכיסאות הפנויים.
היא התיישבה לבד לייד החלון והסתכלה אל השמיים האפרוריים
(כרגיל היא שכחה לקחת סווטשירט).
היא הניחה את ראשה על הזכוכית, לא היה לה נוח במיוחד והיא שמה
לב שהתחנה שבה היא יורדת קרובה אז היא ירדה מהאוטובוס, השמיים
כבר התבהרו, בדרך היא פגשה את קים, היא ישבה איתו על הספסל
בחורשה הקרובה לבית הספר, הם ישבו קרוב קרוב, אדריאן אהבה לשבת
עם קים מוקדם בבוקר עם סיגריה ביד אחת והיד של קים בידה
השנייה, היא אהבה את קים כל-כך, זה עשה לה טוב וגם לו, לחברות
של אדריאן זה עשה פחות טוב, הן לא הכירו את קים אבל ראו אותו
כמה פעמים וגם שמעו עליו סיפורים, הן לא אהבו את זה שהוא גדול
יחסית אלייה ואת הבגדים שהוא לובש ואת העובדה שהייתה נכונה,
למרות שאדריאן הכחישה שהוא מעשן גראס והרבה.
אבל לאדריאן זה לא היה איכפת, היא גם לא הייתה נגד פשוט לא
אהבה לעשן איתו כי היא אהבה אותו כמו שהוא - צלול.
אדריאן וקים הרבו לשבת בחורשה, גם בלילה. הם אהבו לשבת על הספל
הקבוע ולהרגיש אחד את השני ולדעת אחד את השני ולאהוב, לאהוב
יותר ויותר אחד את השני. אדריאן אחרה לשיעור הראשון, נו מילא
בסך הכל ספורט. קים ליווה אותה לשער של בית הספר, הם נפרדו
בנשיקה רטובה במיוחד וקבעו באותה שעה מחר. אחרי שהיא נפרדה
מקים היא נכנסה לבית ספר וגילתה שיש שומר חדש בכניסה, הוא דרש
ממנה את כרטיס התלמיד- מה שבדרך כלל לא היה קורה,
הוא קרא את שמה מעל הכרטיס, רק שזה לא היה שמה. "ליאן, ליאן
גרוסמן" משום מה השם היה לה מוכר אבל לא ידעה מאיפה. "לא" היא
ענתה, אני אדריאן "כמובן כמובן" השומר המוזר ענה "עכשיו לכי
לך, את מאחרת לשיעור"
אדריאן תקעה בשומר מבט אחרון וניערה את ראשה כמו מנסה לצאת
מחלום.
היא חיפשה את המורה לספורט ואת חברותיה אך כל הבית ספר היה ריק
ורק השומר המוזר נראה מחלון הכיתה.
כשיצאה מהכיתה נזכרה שהיום יום הזכרון לג'ורג' בוש, היא ירדה
בריצה במדרגות שהפכו צבעים בהתאם לצעדיה.
היא נכנסה לאולם שבו נערכים הטקסים ומצאו את עצמה שוב לבד,
תמונה של בוש עמדה במרכז, אדריאן התיישבה על הכיסא הקרוב פתאום
היא שמעה מוסיקה שהלכה והתחזקה, שיר יפה חשבה לעצמה שיר שמזכיר
לה את עצמה.
היא נרדמה על הכיסא (וכרגיל שכחה שלא כדאי לעשן עם קים, מי
יודע מה הוא שם בתוך הסיגריות שלו).