לאנדרי היידו
הייתי סטודנטית בראשית דרכה, במחלקה למוסיקולוגיה, כשכל זה
קרה.
חזרתי לארץ על כרחי לאחר שדרתי שנה ליד "גשר הזהב" עם פרופסור
מזוקן, נאורופתולוג במקצועו, ממוצא הונגרי. שמו היה אדם והוא
עסק בחקר המוח.
כדי להשיב אלי את רוחי, החלטתי עם שובי לגשת לבחינה בזמרה
במקהלה הפילהרמונית.
הבוחן, הוא המנצח, מתח את אצבעו עד לתו דו הגבוה ואמר: "גוד
פור יו" ומזכירת המקהלה מסרה לידי את הליברטי של הסימפוניה
השניה מאת גוסטב מהלר, היא "סימפונית התחיה".
מאז בא אצלי, לא עזב. היה מהלך בחדרי ברגליו הקצרות, בפסיעות
לא מתואמות, שמאל, ימין, ימין שמאל, תוך שהוא מתקין את משקפיו
העגולים על אפו הקטן, המעוקם כמקור. ועיניו הפכו לרשפי אש
כחולה, כשאמר: "לא כך זה צריך להישמע, לא כך! כמה דורות יעברו
עד שילמדו לבצע את המוסיקה שלי?", כשהביט, כאילו עם שלם הביט
בי נודד ומיוסר.
לעיתים התעטף בשתיקה ארוכה שנמשכה חודשים. חששתי שמא הלך ממני,
אך רוחו רק התרוממה מעט, סיירה בעולמות רחוקים, וכששב היה נושף
בפי עד לבהונותי, מספר לי על הקורה באותם מקומות לא מושגים,
שנפשי כה צמאה להם.
אט אט לימדני, בדרך שאין להעלותה בכתב, את סולם תדר הצלילים,
הידהוד המירווחים הזכים, את פימפום ממלכת התחתונים לעומת
פימפום ממלכת העליונים, אבל מעל לכל לימדני, כיצד מנגנים ב -
קרן הפלא.
כשדיבר, הייתי מרכינה את ראשי בבישנות ויראה, אך כמו בסולם
הייתי עולה אל מצחו הרחב ומתפלאה למול פלומת האור אשר הציפה
אותו, חשתי כיצד צלמי מתמזג בצלמו: אל נוטה שמים ויוסד ארץ,
מושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עזו בגבהי מרומים, אהבתיו.
בלילות התפרענו זה בזה, כובשים ונכבשים בקריאות כאב-העונג,
ארציות ושמימיות. התגלגלנו על שטיח הארגמן, ישות אחת זכרית
ונקבית, לצלילי ה"טדאום" של אנטון ברוקנר, לצלילי ה"הרואיקה"
ואודת השמחה של בטהובן, ושירת המוות של "טריסטן ואיזולדה".
מהלר החזיק, כל העת, בזרועו בשרביט דק בלתי נראה, אשר התיז
גיצי מתכת-כסף בחלל.
באחד מימי הסתיו הכתומים, בשעות בין הערביים, קרבתי אליו
ואחזתיו בכפות ידי: "מהלר", לחשתי, "ברצוני להכיר לך שני אנשים
שחיו לצידך בעולם הזה, אך מפני מה לא נפגשתם". הנחתי על המקול
את "פליאס ומליסנדה" של דביסי, את מוסיקת "הים" ואת מעגל
הסונטות של האיש שרצה להיות קדוש בחייו, אך מצא את מותו בגלל
זהום דלקתי בפיו, הוא סקריאבין. מהלר קימט מצחו בתמיהה:
"wieso, הכיצד לא היכרתים?"
וביום הולדתו, יום הולדתי, השמעתי לו מוסיקה של מלחינים
שהעריצוהו, אשר טבעו את שמו ביצירותיהם, את אלבן ברג,
שוסטקוביץ, שניטקה ולוצ'יאנו בריו, והוא הרימני אל חיקו גבוה
מעל הרצפה, מתהפך באויר בין צחוק ובכי.
כשבגרתי מעט נקשרה נפשי בנפשה של אשה ענקית עם שביס סגלגל ופני
ילדה: "חוזרת בתשובה", כך מכנים, נשאה את שם אמי זכרונה לברכה,
ועם השנים עודדה אותי להורות במחלקה שעמדה בראשה - אז מתו שני
ילדי טרם צאתם את רחמי.
"מהלר", קראתי, "דבר אלי", אך קול תשובה לא נשמע.
נתקפתי ביאוש עמוק וימים ארוכים סרבתי לראות פני איש, אבל כיסה
אותי, כי גם אבי נפל למשכב ממנו לא קם.
ועם תום ימי השבעה קריאה של חצוצרה, תרועת שופר, נתעוררה
ממעמקי תהום הדומיה, כמו קראה לעברי: קומי אורי כי בא...וכלי
התזמורת נאספו אט אט לקהל גדול, נפרשו בחלל החדר כמו מניפה
רחבה וסגולה, רקומה בשלל פרחי השדה, עם חיות קטנות וגדולות
הדרות זו עם זו יחדיו, ונהרות ומי פלגים ניענעו אותה הנה והנה
כספינה כבדה מאוצרות, וכרובים רכי יום צילצלו קלינג, קלינג,
קלינג, בפעמונים קטנים, טווים עטרת של זהב למניפה. וכל הדברים
נצטרפו לידי פנים אחד.
"מהלר", קראתי שוב, "קח אותי עימך, אלך לאשר תלך".

נסתיימה כתיבתי על תשע הסימפוניות והפרק האיטי וזכתה לשבח מפי
רבים, אך מאז סיימתי אותה כאבי ראש עזים החלו לתקוף אותי ללא
שאת, כשיום אחד היכו באונה השמאלית ויום אחר באונה הימנית,
וקצות האצבעות צווחו.
והרופאים "הכלליים", מה אמרו? הרימו כתף מתוך שיעמום, הפטירו
שהכל זה רק ענין
של מתח נפשי.
ובוקר תמים, ביקשו ממני לסור למכון ה E.E.G. בהקדם האפשרי,
שדבר מה לא מפורש הופיע בגרף גלי המוח שלי: קו דק וחיוור כמו
חוט בקוף המחט, העובר במקביל לקו התנודות העולות ויורדות.
ואחר כך באו מתלמדים, רופאים בכירים וגם אנשי מחקר אשר סרקו
שוב ושוב את מוחי, סקרו את גלגלי אישוני תחת האור הצווח של
נורת ההלוגן ולא העלו דבר. הערימו קמט על קמט והזעיפו גבות,
בהתבוננם כיצד אני מקרבת עוד פעם ועוד פעם, בעיניים עצומות,
אצבע לאצבע ולא העלו דבר.
הקו נעלם מעצמו ועימו חלפו ועברו גם כאבי הראש. דממה נפלה עלי.
 
סגרתי את מכסה הפסנתר על הקלידים הלבנים, שחורים, נדרתי נדר כי
לעולם לא אכתוב יותר תווים!

מאז חלפו כמעט שבע שנים והנה בין עצלתיים נח רעי, יורש עצר של
מילים ומעלעל כך במיקרה בשירי "שוליה הנודד" מאת מהלר, חוכך
בדעתו כיצד לתרגמם בשפה העברית בצורה אקווי-ריתמית.  מה תאמרי
נפשי ומה עוד תשתוחחי, האם להניח כבר גביע לאליהו הנביא?

    ת"א, 1999