עיניים גדולות בוהות בי.
עיניים ענקיות ועטורות ריסים שחורים וצפופים מכוונות ישר אל
העיניים שלי. עיניים שחורות כמו לילה, עצובות וקודרות כמו
חורף, מסתכלות..
רק מבטים, ללא מגע. מבטים שאומרים הכל, אפילו אם לא נוגעים,
בכל זאת, משהו מפריד ביני לבין העיניים האלה שבוהות בי, מן מסך
כזה... שלא מאפשר לעבור אותו. מן השתקפות מסויימת שלא מותירה
מקום לדימיון. הושטתי יד אל העיניים האלה אבל לא הרגשתי כלום.
מייד ראיתי שהעיניים האלה עצובות, קרה להן משהו... לא ברור לי
מה, אבל זה בהחלט לא דבר משמח. העיניים האלה כבר בוהקות, משהו
לא בסדר...
רציתי לנחם, רציתי להרגיש מה רע, אבל לא הצלחתי.
כי ביניי לבין העיניים האלה, ביני לבין הדמות העצובה מפריד
מסך.
מראה...