[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
חיבוק גדול לאסימוב

מטר של מטאורים שטף את שמי הארץ בלילה שבין רביעי לחמישי.
במצפה הכוכבים בדרום התארגנו לדבר זמן ניכר מראש והכינו
טלסקופים מיוחדים, כמו גם שקי שינה ואספקה יתרה של קפה, שתעזור
להם להעביר את הלילה בצלילות.  

אני דווקא לא הייתי איתם באותם הרגעים שבהם זה התחיל. כל
הדברים האלו לא עניינו אותי. למעשה, פרט לעובדה שאורנה הייתה
שם. אילולא היא, בכלל לא הייתי יודע שהמטר היה מיועד לאותו
הלילה.  סביר להניח שהייתי מעביר את חיי מבלי בכלל לדעת מה
המשמעות המדעית הטמונה בלילות שכאלו, ומבלי להפנים, למעשה, את
העובדה, שבכל רגע נתון עשרות חלקיקים מן החלל החיצון עושים את
דרכם לעבר כדור הארץ, מתנפצים אל תוך האטמוספרה ונוחתים כמעט
בכל מקום אפשרי.

הייתי מעביר לי עוד ערב בפיצוציה; מוכר סיגריות לעבריינים
צעירים בשעות הזויות של היממה, מפקיע מחירים במכירת בקרדי
בריזר עלוב וצוחק על הפראייר התורן שמוכן לשלם הון עתק על כך.
אחר כך הייתי מסדר את הפיצוחים, מחליף את הישנים בחדשים וחמים
יותר, מריץ איזה פיסטוק עקשן שלא מוכן להיפתח בין השיניים שלי
ומעיין בעיתונים ישנים מהשבוע החולף. בטלוויזיה הקטנה שתליתי
בקצה העליון של החנות היו מתנגנים שירי אם.טי.וי וחג'אג' הקטן
מהרחוב ממול היה מציק לי לשים לו איזה סרט פעולה זניח בערוץ
הסרטים, מתחרע על המזנון שלי עם הנרגילה המצחינה שלו ושולח
הערות לנשים סקסיות שהיו עוברות ברחוב הסמוך.

ככה, בערך, גם הכרתי את אורנה. אני לא אשכח את זה, כי באופן
אירוני למדי שידרו באותה שעה מרתון סרטי אימה אמריקקיים משנות
החמישים והשישים באחד מערוצי הסרטים של הלווין. גול'י אדאמס
הייתה עלמת חן נאה שנחטפה ע"י מפלצת תאוותנית בלגונה השחורה.
ג'יין פונדה, היא ברברלה, התערטלה על כוכב לכת מבודד ואגב כך
הביסה מעל פניה את יציר החלל דוראן דוראן הנוראי. ובתוך כל
אלו, צעדה לה בבטחה האסטרונומית היפהפיה שלי לעבר הפיצוציה,
כמו הייתה חלק אינטגרלי מהנוף הטלווזיוני וביקשה שוקולד מארס.

אורנה הייתה סטודנטית לאסטרו-פיזיקה שבדיוק סיימה שנה שנייה
בטכניון, ובלילות הקיץ הקרבים התכוונה להתנדב במתקן למחקר
מטאורים באזור מצפה רמון. אני הייתי משוחרר שנה מהצבא, וחיפשתי
להשלים הכנסה דרך עבודה בעסק שנוהל במקור ע"י דוד שלי, שמעון,
שבדיוק טס לביקור של קרובים בצרפת והשאיר לי את המקום לתקופה
קצרה. בלילה ההוא, היא הייתה בדרך חזרה מיציאה עם חברות ופתאום
הרגישה דחף עז לשוקולד. אני ניסיתי לשכנע את חג'אג' הבטלן לעשן
את הנרגילה מחוץ לפיצוציה ובהיתי באנימציות מחשב מרשימות
לתקופתן שריצדו על המסך הקטן מעליי. אני כבר לא ממש זוכר מי
התחיל לדבר עם מי, אבל השיחה גלשה תוך זמן לא רב לנושאים
פילוסופיים שברומו של עולם והיא פרסה בפניי תיאוריות מדעיות
שונות שהאמינה בהן באשר למהות היקום וכאלו. אני, מצדי, אמרתי
לה שאני לא לגמרי מאופס במה שאני מאמין, משהו כמו זה שאלוהים
קיים, אבל הוא ודאי המציא את אדם וחווה כקופים, ואם היה יודע
שייצאו מהם בני אדם יום אחד, סביר להניח שהיה פוסל את האנושות
כרעיון טפשי ומיותר. היא צחקה ושאלה מאיפה הבאתי את היציאה
הזו, ואני אמרתי לה שראיתי את זה באיזה סרט ישן, ואחר כך הנדתי
בראשי לעבר הטלוויזיה הקטנה והנאמנה שלי ואמרתי לה שבלילות
שבהם אין הרבה קהל, אני צופה בסרטים ישנים בכל מיני ערוצי
סרטים שכוחי אל ודרך זה אני מחכים המון ומרחיב את מאגר הידע
בראשי.

חג'אג' התייאש בסופו של דבר והוא הלך הבייתה עם הנרגילה היתומה
שלו לצידו. ככה זה כשאין עם מי לדבר, על אחת כמה וכמה שאין מי
שיתעצבן עלייך ויעיר לך. את יתרת המשמרת עזרה לי להעביר אורנה,
ואפילו הציעה להקפיץ אותי הביתה, מאחר וכבר הייתה שם עם מכונית
והכל. מאחר ולא התאמצתי להראות סימני התנגדות מיוחדים, היא
אפילו הסכימה ללוות אותי עד פתח הדירה של דוד שלי, שנשארה
בחזקתי במשך הזמן שהיה בחו"ל ולתת לי נשיקת לילה טוב רטובה
במיוחד כשאור ראשון של בוקר כבר היכה על חלונות הדירה.

האמת, הייתה תקופה די מתסכלת עד אותו לילה ואורנה הייתה התפנית
החיובית הראשונה שיכולתי למנות לזכותי בקיץ החדש שהגיע. כל
החברים שלי נסעו להתמסטל במזרח ולחפש את עצמם בטיול של אחרי
הצבא ואלו שלא, קברו את עצמם בקבע וחזרו סחוטים מעוד שבוע של
אינתיפאדה בשטחים בימי שישי בצהריים, ככה שלא ממש היה להם זמן
בשבילי. הידידות המעטות שהיו לי טסו גם הן לטייל בעולם, מנצלות
את חופשת הסמסטר הארוכה כדי לחבור לבן זוגן באירופה או בארצות
הברית ובין לבין גם לגהץ את הכרטיס חזק חזק בדיוטי פרי, אם
אפשר. את החלל שכל האחרים השאירו אחרים, מילאה אורנה בקסמיה
האישיים, ובכימיה האדירה שהייתה בינינו, שהייתה הרבה מעבר לכל
מדע מוכר לאנושות.

היינו מטיילים ימים שלמים בעיר, כובשים כל גן ופארק כאילו נבנה
במיוחד בשבילנו. בלילות החופשיים שלי, הייתה מלמדת אותי על
מערכות הכוכבים, מסברת את אוזניי בסטיבן הוקינג לפני שינה
ומסיימת במעשיות אסימוביות דגולות שגירו את דמיוני כל פעם
מחדש. אבל כמו כל סיפור אהבה שהיה מושלם מדי מכדי להישאר כפי
שהוא, גם אורנה נעלמה מחיי, כאשר הוזעקה לשבועיים הכנות לצורך
תיעוד מטר המטאורים הגורלי והמיוחל.

דוד שמעון, בינתיים, התעכב בצרפת. איזו סבתא רבה מצד אבא שלו
בדיוק נפטרה ומאחר שאבא שלו כבר מזמן לא היה בין החיים, שמעון
נאלץ לנהל את כספי העיזבון בעבור הצד הזה של המשפחה. הפיצוציה
נשארה תחת אחריותי לתקופה לא ברורה וכך גם הדירה, אפילו שאבא
ואמא התחננו שאחזור הביתה לכל הפחות בסופי שבוע ושלחו לי אספקה
שוטפת של אוכל וכביסה כל חמישי. על פניו, לא היו לי הרבה
תלונות ככל שהדברים נגעו לצרכים חומריים. בכל מקרה לא היו לי
הרבה דברים לעשות עם זמני מלבד לנהל את החנות, מה גם שהפיקדון
שפתחתי לעצמי בבנק המשיך לטפוח בעצבנות ויכולתי לראות בעיני
רוחי איך החסכונות לרכב ולימודים הולכים ומתמלאים בצורה יפה.
אלא שאחרי שאורנה ירדה לדרום, פתאום לכל הדברים האלו לא הייתה
משמעות בעיניי. הייתי יושב שעות בפיצוציה, מעכל תרבות הולכת
ונכחדת של סרטים הוליוודיים מהמאה שעברה, שואף לריאות את
הסירחון של חג'אג', כמו מתעלם מנוכחותו של המטרד הקטן שנהנה
להכביד לי על הנשמה, מחייך חיוך ריק לעבר הלקוחות - חושב
עליה.

בלילה שלפני מטר המאורים היא צלצלה אליי, כולה נרגשת ונסערת.
"זה עומד להיות משהו גדול!", היא התנשפה לתוך הנוקיה שלה.
"וואלה..." השבתי, לקוני וסתום מתמיד.
לו הייתה עמי, הייתי ודאי מביע יותר להט ועניין כלפי התופעה,
אבל בהעדרה פיתחתי מחדש את אותה אדישות לנושאים שחורגים מעבר
לשכונת אבא אבן במרכז העיר.
"אתה לא נשמע מתלהב במיוחד", הייתה מאוכזבת.
"אני רוצה אותך פה איתי.  את צריכה להסביר על זה מפה, לקחת
אותי למצפה העירוני ולהראות לי את זה מזווית שגם אני אוכל
להבין על מה כל המהומה."
"אתה היית יכול לבוא איתי", אמרה והזכירה את זה שהזמינה אותי
להצטרף אליה.
"תיאורטית, הייתי יכול.  מעשית, החנות הייתה מתמוטטת".
שתיקה.
"טוב", נשימה עמוקה ,"אני מניחה שבמוקדם או במאוחר כולנו עושים
חשבון לגבי מה יותר חשוב לנו ומה פחות".
באותו רגע נשבעתי שאם לא הייתי נכנס לכזו מן פאזה של אדישות על
רקע לב שבור מגעגועים, הייתי אומר לה בדיוק מה אני חושב עליה
ועל כל התיאוריות המדעיות שלה ולאן היא יכולה מצדי לדחוף אותן.
הייתי מסביר לה שבעולם שאני חי בו יש גורמים מעשיים יותר שצריך
לקחת בחשבון ושאם היא רוצה ליצור זוגיות עם התאוריות של ניוטון
ולהתרכבל בלילה עם הסיפורים של היינליין, היא יותר ממוזמנת, רק
שלא תצפה שאחכה לה כמו בן-אנוש כנוע ועלוב על הפנטה המזופתת
הזו.

כשהכוכבים התחילו ליפול בשמיים, אפילו חג'אג' יצא החוצה והצליח
לפלוט כמה מילות פליאה. אני הרגשתי שכל שובל אש צורב חזק יותר
ויותר את לבי ושכל מטאור שזז ממקומו היווה מכשול בקונסטילציה
החדשה שנוצרה במערכת הסולארית שהובילה לאושר הנכסף שלי. לא היה
אכפת לי יותר משום דבר בעולם הגשמי הזה. הלקוח הבא שעבר מולי
זכה לפחית רד-בול קרה בשמונה שקלים בלבד. ההוא אחריו, נדמה לי
שקוראים לו אולג, נהנה מפאקט מרלברו לייט ללא מע"מ, מתוך תקווה
כמוסה שייחנק בכל העשן הזה שלו ולא יעיז להגיד שאני מפקיע
מחירים פעם נוספת.

בעיני רוחי, יכולתי לראות אותה. מביטה מבעד לצגים דיגיטליים של
טלסקופים אדירים במרחבי הקוסמוס, מתעדת נתונים במחברת קטנה
ומסודרת. מעל הגופיה שלה לובשת סוודר, מבעד למשקפיה - נחשף
עולם ומלואו. בהמשך, לוגמת מכוס קפה חם, קוראת לאסטרואיד קטן
על שמי, מהרהרת אם אני אי פעם אוכל לצפות באורורה שלה שוב.

אולג שלח את כל החברים שלו אליי להנות ממחירים מצחיקים. ההוא
עם הרד-בול סייע וגייס את החצי השני של השכונה. מכירת חיסול
בקנה מידע גלקטי נערכה בפיצוציה שלי, במיוחד לרגל ליל המטאורים
הבלתי-פוסקים. נתתי לחג'אג' לספור את הכסף ואילו אני ספרתי את
הכוכבים הנופלים. האחרון שבהם גרם לי להבין את גודל הטעות
שעשיתי.
"אח שלי, חג'אג'", פניתי לפושטק הצעיר, שלא ידע שאני עומד
להציע לו את אחת מהזדמנויות חייו ,"יש מצב שאתה משתלט פה על
המכירות?  אני חייב לנסוע לאנשהו דחוף". הנער, אוטוטו שביעיסט
וכבר סופר לי שטרות בן-צבי בערימות, חייך בביטחון ואמר לי שזה
בסדר גמור ושהוא ישתלט על העסק יפה מאוד בעצמו. לאחר מחשבה או
שתיים החלטתי שלכל אחד מגיעה הזדמנות להוכיח את עצמו אחת
ולתמיד, ומאחר ואין כמו ההווה בכדי להתחיל במלאכת קודש זו,
החלטתי לתת לו להנות מהספק, והזמנתי מונית ספיישל בדרכי הארוכה
דרומה, מאשקלון למצפה רמון.
"בשעה כזו?", התפלא הנהג, ואני רק התחננתי שיידע כיצד לנסוע
כבר במהירות האור או מינימום הקול.

כשהגעתי אליה השעה הייתה כבר חמש לפנות בוקר ושילמתי לנהג
המונית בהתאם בריבית דריבית.  עד שעברתי את השמירה בכניסה
למתקן ושכנעתי את השומר שאני לא מחבל, אלא סתם עוד דביל מאוהב
שמתדפק על דלתה של אורנה, כבר ניתן היה לראות אור ראשון מגיח
מהאופק הרחוק. בשמיים המתבהרים לא נותרו עוד הרבה עצמים בוהקים
ועוד פחות מזה כאלו ששינו את מקום הימצאותם.  אחד הקולגות של
אורנה היסה אותי בהתקרבי אליה, ביקש שלא אפריע לה בסיום
הפרויקט שלה, וכיוון אותי לעבר עדשה רחבת-היקף, דרכה ניתן היה
לראות את שראתה משאת נפשי. ושם זה היה, המטאור הארוך והגדול
ביותר שנצפה בשמי ארצשיראל אי פעם בלילה שבין רביעי לחמישי,
חותך את אפלת הבוקר הממשמשת בפס תאורה ססגוני במיוחד.
"מה ביקשת כשהכוכב נפל?", רכנתי לעבר אוזנה ולחשתי לה.
"את הדבר היחיד שאני לא יכולה לתזמן מבחינה מתמטית", שלפה
במהירות, מופתעת ומחויכת מנוכחותי הפתאומית.
"הורוסקופ חינם לכל החיים?", ניסיתי את מזלי.
היא הסתובבה, עזבה הכול וחיבקה אותי חזק.
"רק אם הכוכבים צופים לך ולי המשך עוד הרבה רגעים כמו עכשיו".
חיבקתי אותה חזרה, התנשקנו ובלבי הפועם גם צירפתי חיבוק גדול
לאסימוב
.



מוקדש בהערכה לאחי הגדול, ברק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך אפשר לרדת
לרוחב?

פיסיקאית מתחילה
מנסה להבין


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/03 1:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה