הצבע שאביב הכי אהב בעולם היה כחול, וזה דווקא לא היה בגלל
המחשבות הכחולות שהסתובבו אצלו בראש. אביב הכי אהב את הצבע
הכחול בגלל נטשה. או יותר נכון, בגלל העיניים של נטשה.

נטשה הייתה תלמידה חדשה בכיתה שלהם. לפני שנתיים עלתה לארץ
מאוקראינה, ועד עכשיו גרה בקיבוץ בצפון הארץ. לפני חודש עברה
משפחתה למרכז, והיא הצטרפה לכיתה שלהם עם תחילת כיתה י"א. היא
הפתיעה את כולם עם העברית המצוינת שלה ("אמא תמיד דיברה איתנו
עברית בבית..." הצטדקה) ורק המבטא הקל הסגיר את העובדה שהיא לא
נולדה בארץ. מהר מאוד היא השתלבה בין כל התלמידים בכיתה, ואף
אחד לא זכר איך זה היה לפני שהיא עברה ללמוד איתם. היא לא
הייתה הכי יפה, או הכי חכמה, או אפילו הכי מצחיקה. אבל היה בה
קסם כובש כזה, שגרם לכולם לחבב אותה. וכמו כולם, גם אביב נשבה
בקסמה.

כבר ביום הראשון הוא שם לב לעיניים הכחולות שלה. עיניים
גדולות, מחשמלות, בהירות כמו הים הסוער. מאז ומתמיד אהב עיניים
בהירות. הוא חיבב אותה מהרגע שראה אותה, בעיקר בגלל העיניים
האלו. בפעם הראשונה שניסה לדבר איתה, עשה טעות חמורה והסתכל לה
ישר בעיניים. במשך כמה שניות רק עמד עם פה פעור במקצת, המום,
ולא יכל להוציא מילה מהפה. כשהתחילה לצחקק, נבוכה אך מרוצה
מעצמה, אזר אומץ ופנה אליה, והציג את עצמו, נזהר שלא להישיר
מבט אל העיניים שלה. "אני אביב", אמר, "נדמה לי שאנחנו לומדים
באותה כיתה." הוא אמר זאת לאט-לאט, חושש שלא תבין אותו אם ידבר
מהר מדי, אך היא הדהימה אותו כשענתה לו "כן, אנחנו באותה כיתה.
קוראים לי נטשה."  נטשה - הוא גלגל את השם על לשונו והצטמרר.
השם הזר, הגלותי, העלה בראשו תמונה של ארץ רחוקה, מושלגת
וקסומה. רצה לעזוב הכל ולחזור איתה לשם. אך מהר מאוד נאלץ
להחזיר עצמו למציאות. שוב הסתכל לה בעיניים, והרגיש שוב כאילו
הוא טובע בים שלה, בסערה המתחוללת בתוך הכחול-כחול הזה. בחיים
שלו עוד לא ראה עיניים כל כך מדהימות.

מאז אותה שיחה ראשונה עברו כמה חודשים, ואביב עדיין לא יכל
לדבר עם נטשה בלי להשפיל את מבטו, או לפחות למקד את המבט
בשפתיים שלה, בסנטר שלה, או בכל מקום אחר בפנים שלה חוץ מאשר
בעיניים. כי אם רק היה מפנה את מבטו לכחול שלה, היה מתבלבל,
ולא מוצא את המילים לנסח את מה שרצה להגיד. רצה להגיד לה שהוא
אוהב אותה, רצה להציע לה לצאת איתו, אבל התבייש. איך יוכל
להגיד לה דבר כזה? למה שתרצה אותו בכלל? הרי לה יש העיניים הכי
מדהימות בעולם, והוא...  מה לו יש בכלל? לו אין עיניים כחולות.
והרי עיניים כחולות הן הדבר הכי יפה בעולם.

כך עבר לו הזמן, כשאביב טובע בים שלה והיא מעמידה פנים כאילו
היא לא שמה לב, למרות שראה אותה מגניבה מבטים לעברו לעתים
קרובות. הוא החליט שהוא חייב לספר לה מה שהוא מרגיש. אם יש
סיכוי, אפילו קטן, אפילו קטנטן, שהיא והעיניים הכחולות שלה
יהיו שלו, זה שווה כל מבוכה אפשרית.
הוא פנה אליה בהיסוס בסופו של יום. שאל אם אכפת לה להצטרף אליו
לכמה דקות, לבד. הוא חייב לדבר איתה על משהו חשוב. היא הנהנה
בראשה, והישירה מבט אל תוך עיניו. מיד הוא הרגיש את הבלבול
מציף אותו, ומיהר להסב את מבטו. הם צעדו בשתיקה כמה רגעים,
והוא שאף אוויר אל ריאותיו, פתח את פיו כדי לדבר...
פתאום היא נעצרה.
"אביב, אכפת לך לחכות שניה?" היא התיישבה על הריצפה ופתחה את
התיק.
אביב לא הצליח לומר מילה. הוא חשב במהירות מה להגיד. איך לנסח
את מה שהוא רוצה להגיד כך שישמע הכי טוב.
"נטשה...  כבר הרבה זמן רציתי להגיד לך ש... ש..." הוא בלע רוק
והציץ בזווית עינו אל נטשה, לראות את תגובתה לדבריו. "אני...
מאז שבאת לפה אני..."
"שניה, אוקיי?" היא קטעה אותו. "אני פשוט חייבת לסדר אותן. הן
משגעות אותי."
"לסדר... מה?" הוא הופתע.
"את העדשות... כנראה לא שמתי אותן טוב הבוקר... הן הציקו לי כל
היום..."
רק אז הוא שם לב שמשהו בה השתנה. העיניים שלה. הן כבר לא היו
כחולות. מתחת לעדשות הכחולות שלה הסתתרו להן זוג עיניים חומות.
אביב הרגיש בחילה. אם ה"עיניים הכחולות" שלה הזכירו לו את הים,
העיניים החומות שלה הזכירו לו מדבר. מדבר לוהט, יבש, משמים.
"הנה, עכשיו זה בסדר." היא התרוממה מהרצפה, ממששת את עיניה.
"מה התחלת להגיד?"
אביב היישיר מבטו אל העיניים שלה. העיניים הכחולות שלה. הפעם
הוא לא היה צריך להשפיל את מבטו אל השפתיים או אל הסנטר כדי
להגיד לה:
"אה... זה בסדר, זה לא היה משהו חשוב. נדבר פעם אחרת.
להתראות."