הוא בהה בה, חיכה, עצר עצמו מלהוציא הגה - הוא רצה שתסתכל
אליו, בלי שיאמר מילה. רצה שתסתכל ואז, יחייך לה חיוך קטן כזה
- בזווית השפתיים, חיוך- לא חיוך. אז, היא תחייך בחזרה, עיניה
הקורצות יביטו בו ויתעוררו לחיים והכל יחזור לקדמותו. הכל יהיה
טוב, מושלם, כמו שפעם. אז הוא יושב כאן ומחכה. והיא משפילה
עיניה לרצפה, בוחנת את המרצפות הישנות והסדוקות, לא מוכנה
להרים את מבטה. היא יודעת טוב מאוד מה יקרה אם תביט בו.
היא תימס, ממש כמו בפעם הראשונה והיא תאלץ לסלוח לו - בלי
שיאמר סליחה. זו הבעיה שלו, הוא אף פעם לא אומר סליחה, למרות
שהוא צריך. בטח עניין מטופש של אגו או משהו בסיגנון. שיהיה.
והיא-יפה, כואבת וחלשה, לא מסוגלת לעמוד בפני המבט הזה... כי
אז הוא ינשק אותה בכזאת רכות ויגע בה שזה יעשה לה כל כך טוב...
כמו תמיד. והוא יחבק אותה, יגרום לה להרגיש שהוא לא יעשה את זה
שוב אבל לא אומר את זה. היא תכריח את עצמה לפרש את השתיקה הזאת
כך, כי זה מה שהיא רוצה להאמין בו. כל כך אוהבת אותו שזה כואב.
אז היא תרים מבט ותימס, הוא ינשק ויגע, היא תסלח בעיניים לחות
והוא יחבק בדממה מרעישה. הם יעשנו יחד סיגריית השלמה ובבוקר
שאחרי - הוא שוב יעשה את זה.
מטומטמת. |