עוד קצת, הוא אומר לי, רק עוד כמה דקות של סבל.
רק עוד כמה דקות של סבל? אני חושבת לעצמי מתחת למתכת הקרה
שנוגעת בגופי החלק, החצי עירום.
בשבילי, כל דקה נראית כמו נצח!
אני מנסה להעביר את הזמן בכול, מנסה לספור- 1,2,3...
ומתייאשת דיי מהר. שיט! המתכת הזאת ממש קרה, אני מנסה לא לחשוב
על זה. רק עוד כמה דקות של סבל...וזה, זה ייגמר...להיום.
הוא אמר שזה עוזר ואני, מי אני שאתווכח איתו?!
פאק! הדקות האלה לא רוצות לעבור!
אני כבר לא יודעת מה לעשות, מה להרגיש, איבדתי את האנושיות
איפשהו בין הזריקות לכדורים.
כשאני מסתכלת במראה אני כבר לא מזהה את מי שעומדת מולי,
כל מה שאני רואה זו דמות שחורה, ריקה, חסרת תוכן.
ועכשיו הוא מטפל בי, הוא אומר שבקרוב אני אהיה אנושית כמו פעם,
שאני ארגיש כמו פעם, שאני אהיה כמו פעם.
שאני אהיה...
החיים... מחשבה מוזרה אחרי כל-כך הרבה זמן.
את כבר ממש בסוף, הוא אומר לי, רק עוד כמה רגעים וזהו.
ואני, אני כבר בקושי שומעת אותו, הוא נשמע עכשיו כמו זיכרון
מטושטש והמתכת כבר לא קרה, אני בכלל כבר לא מרגישה אותה.
אני לא מרגישה...
העיניים מתחילות לכאוב לי, אני מנסה לפתוח אותן אבל לא מצליחה,
כל מה שאני מצליחה לראות זה אור לבן בוהק שמתקרב אליי.
אני כבר אנושית עכשיו?
איכשהו אני מצליחה לפקוח עיניים אבל לא רואה את המתכת הקרה
מעליי, אני רואה הרבה עצים, שמיים כחולים, פרחים פורחים ואגמים
ונהרות זורמים ביניהם. המחשבות רצות לי במוח.
הגעתי לגן-עדן?
פיתאום, כמו הבזק, אני רואה אותו!
אבל הוא לא לידי, אני רואה את הדמות שלו למעלה בשמים קוראת לי,
צורחת בשמי ומתחתיו אני רואה את עצמי ואני לא מסוגלת לזוז,
להגיב, כאילו הגוף משותק.
והוא ממשיך לצרוח והדמעות שלו נופלות על גופתי הדוממת ואני
מסתכלת עליו מלמטה, לא זזה, לא נעה, לא מרגישה, לא אנושית.
הכול מתרחק עכשיו ופיתאום זה היכה בי! אני נשארת לבד, בלעדיו.
ואז היא באה, הדימעה הראשונה שלי, האנושיות שבי התעוררה.
הצלחתי לבכות, כמוהו. אני מסתכלת במראה ומתחילה לזהות את הדמות
מולי, היא מתחילה לקבל צורה...שלי!
הוא כבר נעלם ואני, אני פשוט ממשיכה בגן-עדן בלי זריקות, בלי
כדורים, בלי מתכת קרה - בלעדיו, לבד אבל ביחד.