קוראים לי דן ואני בן עשר ולומד בכתה ה בבית ספר סביונים.
לאימא שלי קוראים דנה ולאבא שלי קוראים אבי. יש לי אחות גדולה
בת 16 וקוראים לה שירי ואח קטן בן שמונה שקוראים לו אור והוא
לומד בכתה ג' גם בבית ספר סביונים.
אני זוכר שיום אחד אני ואור יצאנו מבית הספר והלכנו להסעה, הוא
ברח לי ועלה על ההסעה הראשונה ובדיוק כשהגעתי האוטובוס נסע.
הגעתי הביתה כמה זמן אחריו ואימא שלי הייתה במטבח, פתחתי את
המקרר ולא מצאתי את הארטיק ששמרתי שם אתמול, אור אכל את שלו
אתמול ואני שמרתי את שלי להיום כי ידעתי שיהיה חם וזה יהיה ככה
יותר טעים אחרי הבית ספר. "אימא, איפה הארטיק שהיה פה?", אימא
שלי לא ענתה לי, היא הייתה עסוקה בבישולים שלה, "נו אימא איפה
הארטיק? שמתי אותו בפריזר אתמול", היא אמרה לי שהיא לא יודעת
ואז אור בא וכל השפתיים שלו היו אדומות והוא הוציא לי לשון וגם
היא הייתה אדומה לגמרי, "אתה מת!!!" אמרתי לו והתחלתי לרדוף
אחריו בכל הבית עד שהוא ברח החוצה ואני התעייפתי כבר אז חזרתי
למטבח "אימא!!! תגידי למכוער הזה! הוא גנב לי את הארטיק!",
"תפסיקו עם השטויות האלה כבר, יש לי כאב ראש" היא אמרה לי,
"אבל אימא הוא גנב לי את הארטיק!!! אני שונא אותו!", היא אמרה
לי שהיא תקנה לי שניים במקום זה מחר, יצאתי לחלון וצעקתי לו
"אכלת אותה, אימא תקנה לי שני ארטיקים מחר ואם אתה חוזר לבית
אתה מת". אחר כך הוא חזר הביתה וראינו טלוויזיה ביחד כי כבר
שכחתי מהכל.
בלילה ראינו פספוסים ואור הלך להתקלח לפני הסוף ושהוא יצא אני
התקלחתי אחריו ואז הלכנו לישון, אנחנו ישנים באותו חדר אבל אני
בחרתי את המיטה היותר טובה כי אני הגדול. לפני שנרדמנו אור שאל
אותי אם ראיתי פעם את אימא או אבא בוכים ואמרתי לו שלא, אז הוא
אמר לי שהוא ראה את אימא בוכה קצת פעם, "לא מאמין לך" אמרתי
לו, "אל תאמין" הוא אמר ואז נרדמנו.
בבוקר אבא העיר אותנו לבית ספר, צחצחנו שיניים, לקחנו את
הפרוסות שאימא הכינה לנו ואז אבא הסיע אותנו כי עוד פעם פספסנו
את ההסעה. "עד מתי יש לכם בית ספר היום?" אבא שאל אותנו, "לי
עד רבע לשתיים עשרה" אור אמר, "ולי עד רבע לאחת" אמרתי. בהפסקה
אור רץ לכתה שלי ואמר לי לבוא להרביץ למישהו מגימל שתיים, אז
לקחתי את חבר שלי שלומי והלכנו להפחיד אותו, "עוד פעם אחת תיגע
באורי אתה מת", הוא שתק כי אנחנו יותר גדולים ואור עמד בצד
וצחק על הילד הזה, האמת היא שאף פעם לא הלכתי מכות בכלל, אה
בעצם חוץ מפעם אחת שגיא מהכיתה שלי התחיל איתי אפילו לא זוכר
על מה, אבל אני ניצחתי.
ברבע לשתיים עשרה ראיתי מרחוק את אור הולך להסעה עם ילדה
מהכיתה שלו, נראה לי רחלי קוראים לה, אז תכננתי כבר לרדת עליו
כשאני אחזור הביתה.
באמצע השיעור האחרון שמענו מרחוק פיצוץ ובהתחלה אף אחד לא
התייחס אבל אחרי כמה דקות מורה אחת נכנסה לכתה שלנו ואמרה סוד
לריקי המורה שלנו להנדסה,היא נהייתה עצובה ואמרה לנו שהיה עוד
פיגוע היום ואז הבנתי מה היה הפיצוץ הזה. כבר היו מלא פיגועים
בעיר שלנו אז אני רגיל כבר, ריקי שיחררה אותנו באמצע השיעור
בגלל הפיגוע ואני שמחתי כי זה היה שיעור משעמם וגם חשבתי על
שני הארטיקים שמחכים לי בפריזר. הגעתי הביתה וצעקתי לסלון "אור
חבר של רחלי, אור חבר של רחלי", אף אחד לא היה בבית, אימא ואבא
עדיין לא חזרו מהעבודה  ושירי הייתה בבית ספר שלה עדיין. רצתי
ישר למטבח, פתחתי את הפריזר וחיפשתי את הארטיקים שלי והם לא
היו שם, "ידעתי שאור ייקח אותם, ידעתי!", "אור!!! ווא עליך!"
צעקתי, עליתי לסלון והוא לא היה שם, הוא בטח יצא לשכונה. שמעתי
את הדלת נפתחת ואבא שלי קרא לי, "אבא, אור גנב לי את הארטיקים!
זה לא פייר!!!", בטלוויזיה ראיתי את האוטובוס של ההסעה פתאום,
ירדתי למטה וראיתי את אבא מחבק את שירי ואת אימא והן בוכות
וישר חשבתי על מה שאור שאל אותי אתמול. "אימא, מה קרה? את בוכה
בגלל הפיגוע?", היא לא יכלה לענות לי מרוב הבכי, חשבתי לעצמי
שאני חייב לקרוא לאור להגיד לו שגם אני ראיתי את אימא בוכה
עכשיו. "דן, אור היה בפיגוע" אבא שלי אמר לי, "מה?" לא הבנתי
מה קורה, "אור מת?" ואז ראיתי גם את אבא שלי בוכה.