קוראים לי אביגיל ואני מכורה.
ברקע לא נשמעת קבוצה של אנשים אוהדים שאומרים יחד בקצב: שלום
אביגיל. ממש לא.
האמת היא שאני שוכבת כאן לבד בתוך חדר עם קירות בצבע ורוד
פסטלי שמעורר בי בחילה.
אני באמת לא מבינה מה הם מנסים לעשות. הצבע הנוראי הזה לא
יגרום לי להיות שמחה פתאום. אין סיכוי. גם הוילונות ממש
מעוררים חלחלה. הם לבנים וקלילים ועליהם רקומים פרחים ורודים
קטנים.
השעשוע היחיד שלי במקום הזה הוא לשכב על הגב ולהביט בתקרה
המענינת שמעלי. כנראה שרבים ששהו לפני בחדר הבינו שאת מרבית
זמנם הם מבלים בבהיה בתקרה ולכן כדאי להצמיד אליה חומר עיוני
מענין יותר מטיח פשוט. ומה שמקסים בכל העסק הוא שאף אחד לא שם
לב לזה. אנשים אף פעם לא מסתכלים למעלה.
בלילות אני שומעת קולות שירה וגיטרה נמוכים. אני חושבת שזה
בוקע מהחדר הסמוך לשלי אבל  אף פעם אין לי כוח לקום ולבדוק את
הענין.
היום נכנס לחדר אור חזק במיוחד. אין לחלון שלי תריסים. רק
וילונות חצי שקופים ארורים. הם חושבים כאן שזה בריא להתעורר עם
הנץ החמה וציוץ הציפורים. חה! אני שונאת את האור שמסתנן מבין
הריסים ומושך אותי בכוח מתוך השינה.
אבל מה שאני באמת שונאת זה אותו. אני לא מסוגלת להגות את שמו
עדין. אני רק בשלב א', הם אומרים. לפחות אני מודה שאני שונאת
אותו וזאת כבר התקדמות, הם אומרים. כשאני רק חושבת עליו הידים
שלי מתכווצות לאגרופים והציפורנים שמזמן לא גזרתי מגירות דם
מכף היד.
אני לבד כאן. הם בטח חושבים שאף אחד לא יוכל להתמודד עם לחיות
איתי בחדר.
פעם היתה איתי מישהי. בהתחלה היה בסדר, זה עוד היה בתקופה
שהיתי יוצאת לחדר אוכל. ואז, יום אחד כשחזרתי מארוחת הערב,
ראיתי אותה עם הבחור מהחדר הסמוך. נעמדתי במקומי וצרחתי כל כך
חזק ובלי הפסקה עד שרק כשנגמר לי האויר והתעלפתי, השתתקתי סוף
סוף.
אז העבירו אותה  לחדר אחר. הם אמרו שהאהבה והשמחה האלה היו
חזקות מדי בשבילי באותו הזמן. גם אותו אני שונאת. את הבחור
מהחדר הסמוך. הוא עושה את כל מה שאני נהגתי לעשות רק טוב ממני.
אני שונאת אותו כל כך. למצוא אותו בחדר שלי עם הפוסטמה הזאת
שחותכת את עצמה...
אני מכורה. שום דבר לא יוכל להוציא אותי מזה. טוב לי ככה.
שיעזבו אותי בשקט. אני לא רוצה לצאת מזה. אני אוהבת שהכל שחור
סביבי ושהכל רע ושאין לי אדם בעולם אז שיעיפו לי מהעינים את כל
הורוד הזה!!!