תמיד תהיתי איך מרגישה אדם רע. עכשיו, בעודי מנגבת את הדם
מהידים על הניר הראשון שניקרה בדרכי, אני מנסה להבין איך אני
מרגישה. אם היו מספרים לי לפני חודש בלבד שכל זה עתיד לקרות,
שאהפוך לאדם מסוכן לציבור שיש להרחיק ממנו ילדים, היתי מגחכת
וממשיכה הלאה בלי להקדיש לכך מחשבה אפילו.
אני לא יכולה לשים את האצבע על הנקודה שבה הכל החל. מה שאני
יודעת הוא, שבכל אדם יש פן רע ואלים והוא יכול להתפרץ בנסיבות
המתאימות ואני פגשתי בדיוק את האדם שהוציא ממני הכל בבת אחת,
בלי אזהרה מוקדמת. רצח זה באמת דבר רע, אף אחד לא יכול ולא
רוצה להכחיש את העובדה הזאת. כל מה שעלי לעשות עכשיו הוא וידוא
הריגה כדי להפוך לרוצחת בדם קר באופן רשמי. כן, ביצעתי את
המעשה בקור רוח, בשלוה ממש. לא מתוך זעם או כעס או אי-שפיות
זמנית. ואני אדם ככל האדם, יש לי משפחה ובית ותחביבים.
גם לא מתוך אידיאולוגיה. לא ממש, בכל אופן. פשוט עשיתי דבר
שהיה צרי להעשות וזהו. הגעתי למסקנה שממנה, היה זה הדבר היחידי
שעוד נותר לעשות כדי להתקדם.
הוא עצמו, לא אדם רע כלל וכלל. פשוט אדם מסובך שמבחינתי היה
בלתי אפשרי להסתדר ולחיות איתו. למה? גם הוא שאל. אין לי שום
הסבר מניח את הדעת. אחרי מספר שיחות איתו הגעתי למסקנה שזה מה
שעלי לעשות ואז קמתי ועשיתי. כמו שתמיד לימדו אותי, להיות בוגר
המבסס את קיומו החומרי על עשיה אישית.
בינתים, כשכל המחשבות האלה עוברות לי בראש, אני יושבת ומחכה
לאמבלונס שיגיע. או שמישהו יגיע. אחרי הכל, אי אפשר להשאיר גוף
מדמם כך באמצע העולם. צריך להיות סינטריים, כך אומר ההגיון
הבריא.
ואני שלמה עם הפתרון שמצאתי לכל בעיותי ולא איכפת לי אם בסופו
של דבר יקברו אותי מעבר לגדר. אז כך אני נפרדת, הסירנות נשמעות
למרחוק ועל הקבר שלי אני מבקשת לא לכתוב דבר. אפילו לא צריך
קבר. מצדי, אני יכולה להמחק מכל זכר. בתור הנערה שרצחה את עצמה
בדם קר.