הם המשיכו בדרכם דרומה...
 הרכב גמא את המרחקים במהירות. היא נעצה עיניה בשמשה הקדמית,
הוא העיף בה מידי פעם מבט מהצד, ולא הפר את שתיקתה.
הם חצו את העיר הדרומית מבלי לעצור, למרות שיצאו בשעה מוקדמת
בבוקר. הוא הבין כי אין בה רצון אלא להמשיך ולנסוע, להמשיך
ולהדרים.
המזגן השמיע קול חרישי והמוסיקה שהתנגנה ברקע העיקה עליה מאד,
אך לא היה בה כוח לומר לו זאת.
 כך התקדמו בנסיעתם, ללא הגה, ומבלי שיצטלבו מבטיהם. כל רצונה
היה להגיע למקום שאליו מועדות פניהם. היא חשה היטב במצוקתו בשל
שתיקתה הכבדה, אך לא היה בה רצון להקל עליו ולו במעט. הם עברו
את הצומת שממנה מסתעפת הדרך אל העיר החדשה בכיוון מזרח, ומשם
ממשיכה מטה, אל הים המלוח, אך המשיכו בנתיב ההולך דרומה, ושוב
דרומה.
 משמאלם נראו בתיו של היישוב שכל כך הרבה סופר בו ודובר בו
בעבר הלא רחוק, והנה, היום זה מקום נידח, כזה שרק פעם בשנה
עולים אליו לרגל בחירי האומה, לחלוק כבוד לזה שעיצב בשעתו כל
כך הרבה ברוחו ובתקיפותו.
 הוא הביט בה, מחכה שתורה לו את הדרך. היא לא הסבה את ראשה
ומבטה המשיך לקדוח את השמשה הקדמית של הרכב. "רכב המצויד היטב
לנסיעת שטח", חלף הרהור ציני בראשה. "אז.. אז לא היו כלי רכב
שכאלה. אז שפכו אותנו בשומקום, כשמשא של שישה ימים על גבנו,
והיידה, להתחיל לצעוד. עכשיו, כל אדם שמכבד את עצמו יש לו רכב
שטח שמגיע לכל מקום, שאז היה צריך לצעוד ימים ארוכים כדי להגיע
אליו".
 ...היו מחלקים את הציוד ביניהם שווה בשווה, ללא שום הנחות.
קופסת שימורים מול קופסת שימורים, תפוח אדמה מול תפוח אדמה,
וכל האביזרים והבגדים ושק השינה הכבד וכלי האוכל, ועזרה ראשונה
ושניה ושלישית. ראתה במבטה הפנימי את הגברים הצעירים ורבי-האון
לעומתה ולעומת יתר הבנות. אבל אין הנחות, שווה בשווה, קופסת
שימורים וקופסת שימורים, תפוח אדמה ותפוח אדמה, ומימיות,
ונעליים גבוהות עשויות מעור קשה ומכאיב. אך אף תלונה לא תצא
מפיה. היא תרים את המשא על גבה ותצעד כמו כולם, כמו כולן...
 היא הבחינה במבטו השואל אך עשתה עצמה כלא רואה. בלית ברירה
עצר בצד הדרך, הוציא מפה והחל לעיין בה. אפילו רצתה לא היתה
יכולה כעת להורות לו את הדרך. כל כך הרבה שנים עברו מאז, כל כך
הרבה השתנה כאן הנוף.
 ...כיצד עצר ליבה מלכת, אז, כשהגיעו בדרך לא דרך אל המקום
שממנו נפתחה כאילו דלת ענקית, והסיסמה "סיזם היפתח" פתחה בפניה
עולם מלא הוד וקסם. איך שעברו דרך הפתח, שכאילו נחצב בין ההרים
החשופים, נפרש לפניהם הנוף המופלא במלוא הדרו. הגבעות הפתלתלות
השתרעו למרחק בכל צבעי הקשת הבלתי אפשריים: צהוב-חמרה,
חום-אדמה, וורוד-עתיק, כחול-ירוק, שחור-בזלתי, וכל גווני
הביניים. גבעות שמשתלחות זו בו כאילו היו עדר כבשים הגולש מן
ההר וכל אחת צבועה בצבע אחר על מנת שיקל על הרועה להבדיל
ביניהן.עד היום לא פגשה בנוף שהותיר בה רושם היולי שכזה, הזוי,
קסום, ירחי שכזה. היא הלכה אז בינות לגבעות כמו חולמת... השביל
התפתל בינות לחמוקיהן כאילו נסלל במיוחד על מנת שלא להחמיץ ולו
אחת מהן. ולא חשה את המשא הכבד על כתפייה. הייתה בעיני עצמה
עליסה בארץ הפלאות...
 היא ניערה את ראשה כמנערת מעליה את זיכרונות העבר. ראתה אותו
מסמן לעצמו את התוואי במפה, ולא סובבה ראשה כשהמהם לעצמו:
"כאן, אחר-כך כאן, ומכאן ל..." לא היתה לה שום כוונה להתערב.
הוא סובב את הרכב שמאלה, מכוון את הגלגלים אל הדרך המאובקת
שירדה מהכביש ונעלמה בינות לקפלי הקרקע אי-שם בהמשך. ליבה הלם
בה בחוזקה. כל-כך רצתה שתהיה החוויה דומה, ולו במעט, לזו
שחוותה אז בנעוריה. הרכב קרטע קלות על הדרך, שניכר כי אין
מרבים להשתמש בה.
 ...עברו כמה מאות מטרים ונכנסו בין שתי צלעות גבוהות של הרים
והלכו  בטור עורפי, זה בעקבות נעליו של זה, כשאינם מסוגלים
להתיק  עיניהם מהנוף המופלא. שתיקה השתררה לאורך הטור הארוך,
כאילו נשלחה פקודה להלך בדממה דרוכה. הם נראו כמו נחיל נמלים
ארוך בין גבעות של ממתקים צבעוניים. רק הנשימות הכבדות העידו
על היותם מהלכים שם, על המאמץ נשיאתם את התרמילים הכבדים כל
כך...
 עיניה התרחבו מעוצם המראה שנגלה לפניה, הכל היה בדיוק כפי
שזכרה. הוא עצר את הרכב, כאילו אמרה משהו בקול, והיא פתחה את
הדלת וירדה בקפיצה קלה אל הקרקע והתקדמה. נדמה היה לרגע כי
קיומו נשכח  ממנה לחלוטין. היא נשמה כמה נשימות עמוקות ופרשה
את ידיה כאילו יש בכוחה לחבק אל חזה את הנוף. ככה עמדה דקות
ארוכות והוא אף לא העז לצאת מהרכב. לאחר זמן מה הסתובבה וחזרה
אל הרכב, טיפסה והתיישבה במושבה ולא הוציאה הגה.
 הם המשיכו לנסוע. כבר לא היה  צורך לשאול לאן כיוון שהיה רק
שביל אחד ויחיד, כזה שהתפתל בין הגבעות המעוגלות שהשתרעו מולם.
היא
שמה לב שהוא בולע אל קרבו את האוויר במהירות והבינה שהנוף מדבר
גם אליו. היא אפילו לא שמחה על כך והייתה אדישה  לנוכחותו
לחלוטין. הוא, הביט בה מידי פעם בגניבה כמנסה לשתף אותה
בתחושותיו אך נואש מכך במהירות. לאחר מספר דקות של נסיעה איטית
החלה הדרך להיעשות יותר ויותר מפותלת, יותר ויותר קשה למעבר.
"אנחנו מתקרבים למצוק" עלה בה ההרהור, ואכן, לאחר כמה סיבובים
נוספים הגיעו לרמה טרשית והדרך כאילו נסתיימה ללא שום אזהרה.
 שוב עצר, כאילו הבין את שאמרה מבלי  שתוציא הגה מפיה. היא
ירדה באיטיות מהרכב והחלה צועדת אל עבר המצוק שבקצה הרמה. גם
הוא ירד מהרכב והחל מוציא מתוכו ציוד על מנת להכין משהו לשתות.
הוא היה עסוק בהנחת הקנקן על האש, שהצליח להדליק לאחר מאבק
ברוח. משהו עצר בעדו מלהמשיך... הוא הסתובב לכיוון אליו צעדה
תוך ההתעסקות בגזיה, בקנקן ובאש. היא עמדה במקום כלשהו שבעיניו
נראה היה בהמשכה הרציף של הרמה, הצמידה את כפות רגליה, נמתחה
כולה ורק שיערה המתנופף ברוח מרמז על כך שהיא עדיין נושמת.
 ... איך פסקה בה אז נשימתה כשהגיעו אל התהום, מביטים אל הנוף
רב העוצמה שנפרש לרגליהם. מחכים שהסיירים ימצאו את אותו שביל
נסתר שיוכל להובילם למטה. היה זה כאילו החליט הבמאי לשנות כהרף
עין את האווירה הפסטורלית של המתרחש על הבמה ולנקוט ללא היסוס
באמצעים הקיצוניים ביותר על מנת להשיג את מבוקשו. בניגוד מוחלט
לנוף המעוגל והחמקני של אותן גבעות קסומות, צבועות בצבעי פסטל
עדינים, נפרשה עתה מתחתם תהום שפערה את פיה בצבעים מאיימים:
שחור, חום-כהה, לבן-מבעית. המראה היה נהדר ומלא הוד. היה זה
כאילו חרץ מישהו באזמל מנתחים אדיר את הרמה, תוך שהוא פוצע
אותה ללא רחם ומותיר את פצעיה גלויים לאוויר, לרוחות ולשמש
האכזרית. סלעים אימתניים איימו ליפול בכל רגע אל התהום הפעורה
מתחתיה אי-שם למטה. ושם למטה, בינות למצוקים הניצבים כקירות
כמעט ישרים משני העברים, התפתל לו נחל דק גזרה, שחצב לו את
דרכו מבעד לסלעים הקשים, מחליק את פניהם, והופכם ללחים ומכוסים
בזקן מאצות ושרכים...
 בדיוק היכן שעמדה כעת הגיע הנחל אל מרגלות הצוק האדיר הסוגר
משלושה כיוונים את הערוץ העמוק. שם למטה, על מצע סלעים שחורים,
ניקוו המים לאגמון. בעצם, לבריכה ענקית שמימיה שחורים וצלילותם
הופכת אותה למראה ענקית שכל הצוקים משתקפים בה.
 הוא החל לחוש אי-שקט והפנה את ראשו לעברה מידי מספר שניות.
היא עמדה נטועה על רגליה, וכאילו אמדה בעיניה את המרחק שבינה
לבין ... "לבין מה?" תהה, אינו יודע מה היא רואה מהמקום שבו
ניצבה. עבורו זה היה נראה כהמשכו הטבעי של המישור שהניח כעת את
קנקן המים על הלהבה. לפתע נרעד...
 ...איזה מראה מלבב היה אז לראות את כולם פושטים מעליהם
במהירות בגדים חמוצי זיעה וקופצים אל המים בבגדיהם התחתונים.
"ברררררר... קרים כקרח!" צרחו הראשונים. המיית הצחוק והצרחות,
נתזי המים שהתיזו הכל בכל, וההמולה היו כל-כך מהנים.
ואז ראו לפתע את השניים שלא ירדו איתם במשעול מנסים לרדת
ישירות דרך הצוק אל הבריכה. "תיזהרו!" צרח המדריך "שלא תעזו!
זה סלע לא אמין. הוא עלול להתרסק כל שנייה למגע ידיכם או
רגליכם." השניים נראו כאילן לא שמעו. המדריך איבד את שליטתו
העצמית. "תסתלקו מכאן ומייד!" צרח עליהם בקול לא מוכר, "עלו
חזרה את מה שירדתם ואתם עפים כעת מהטיול." מטח קל של חול או
רסיסי סלע חיזק את דבריו. השניים נבהלו, עלו חזרה ונעלמו מעבר
לצוק. המדריך, רושף וקוצף, המשיך לרטון עוד שעה ארוכה "רק זה
היה חסר לי. רק זה!"...
 היא עמדה בדיוק באותה נקודה שעמדו בה אז השניים, בוחנת
בעיניה את גושי האבן, את העשבים הדלים שכיסו את הסלע, רואה את
הלוע הפעורה של המים השחורים על פני המשטח המסולע. יודעת היטב
שעומקם של המים אינו עולה על מטר אחד. לפתע הבחין כי היא מניעה
את ידיה והביט בה כמכושף. והיא מניעה זרועותיה בתנועה איטית אך
זורמת, כמו היו הן כנפיי ציפור ענקית, מעלה ומטה, מעלה ומטה.
אט-אט החלו תנועותיה להיות מהירות יותר ויותר, היא חשה את הרוח
נושבת בפניה, מעיפה את שיערה. "אני הופכת לציפור" עברה מחשבה
מסעירה בראשה, "חכו לי, מייד אגיע אליכם!" קראה בלי מילים אל
הסלעים והמים והירוקת של האצות והשרכים...
 "לאאאאאא!" כמעט צעק בקול, אך הצליח לעצור את עצמו ולהחניק
את זעקתו. הוא החל מתגנב בצעדים רכים וחתוליים לעברה, אומד
במהירות את המרחק שבין שניהם ומתפלל בליבו שיספיק... נפנופי
ידיה היו כעת דחופים ועזים ביותר. עוד תנועה, עוד תנופה והיא
תהיה באוויר. בצעד אחרון הגיע עד אליה מבלי שחשה בתנועתו. הוא
הושיט את ידו הימנית לעברה, לפת את מותניה בתנועה אחת חזקה
ומשכה אחריו לאדמה.
מופתעת, החלה להתנגד בכל כוחה והוא המשיך לחתור בידו הפנויה
באדמה, באבנים, בכל מה שיכול היה להיאחז בו. עוד פסע, ועוד פסע
אחורנית, הרחק מאותה תהום פעורה שרק כעת הבין כי עמדה על שפתה.
היא המשיכה לפרפר בזרועותיו, בועטת ברגליה, מכה בו בידיה ומנסה
להתחפר ברגליה באדמה. אך הוא היה חזק ממנה. כך זחל, כשהיא
לפותה בידו, עד המקום שבו הרתיח את המים על הגזיה. לפתע חש
שהתנגדותה פסקה.הוא העיף בה מבט וראה כי איבדה את הכרתה. פניה
היו חיוורים כסיד, שפתיה סגולות, עיניה עצומות ונשימתה כמעט לא
נשמעה.
 "דיי", לחש לה תוך שהוא מחזיק בה בזרועותיו, מאמצה אל גופו
כאמץ תינוק. אך גופה היה רפוי לחלוטין. ידיה צנחו אל האדמה
וראשה נחבט אל חזהו כגוף חסר חיים.
 הוא לא ידע כמה זמן ישב כך, תוך שהוא מערסל אותה בזרועותיו
ולוחש באוזניה מילים טרופות, מרטיב את חולצתו שפשט מעליו במים
שהיו מיועדים לקפה ומנגב בעדינות את מצחה ורקותיה. הוא הביט
בה, ראה כי עיניה פקוחות וחייך אליה בשמחה, אך חיוכו קפא על
פניו. עיניה הביטו בו במבט מרוכז מאין כמוהו. היה זה מבט איום.
"למה?" שאלו עיניו את עיניה. "למה?" עיניה היו קשות, ללא
סליחה, ללא רחמים. ""את תכננת את כל זה מראש", הצליח להוציא את
המילים מפיו. "הבאת אותי הנה תוך כוונה ברורה",  ולא יכול היה
להמשיך את המשפט.
 כוחה החל שב אליה והיא זעה באי-נוחות בזרועותיו. הוא ידע
שברגע שירפה מגופה לא יוכל יותר לגעת בו. הוא נלחם בעצמו לתת
לה ללכת אך לא יכול היה. חיוורון פניה  היה עדיין רב ורק שפתיה
החלו לקבל גוון  טבעי יותר. הוא חש את נשימותיה הולכות ונעשות
קצובות וברורות יותר.
 "חזרי אלי", לחש. "חזרי אלי ממש כפי שהיית איתי, כולך ומאודך
יומם ולילה. אני יודע.." המשיך ללחוש. "הכל אני יודע. את כאבך,
את התנהגותי הנלוזה. וכעת אני חוזר אליך כמו הלך ששב ממסע ארוך
במדבר, ללא פת לחם ומים, בגדיו מרוטים, פניו צרובים משמש וצמא.
רק אני לבדי. קבלי אותי אלייך, בבקשה". אבל בתוך תוכו ידע
היטב,  שככל שתתחזק ויחזרו אליה כוחותיה, כן תרחק ממנו ללא
שוב.